בבית העלמין בכפר עזה הובאו היום (רביעי) לקבורה קבועה עומר חרמש, בן המקום, וטל אילון, שהיה מפקד כיתת הכוננות. שניהם נרצחו בידי מחבלי חמאס בשבת הארורה. בשלושת השבועות הקרובים צפויים להיטמן בקיבוץ 13 מתושביו שאיבדו את חייהם בטבח 7 באוקטובר.
טקסי הקבורה של טל ועומר בכפר עזה
(צילום: רוני גרין שאולוב )
ליאורה, אמא של טל, ספדה לו: ״בן שלי, אתה חוזר הביתה אבל אתה איננו. איזה אבסורד. כמה נורא, המחשבה הזו מטריפה אותי ולא נותנת לי מנוח. הנורא מכל קרה לנו, לך, למשפחה שלנו, לאחים שלך ולמשפחות שלהם, למזי, לגלי, לרועי, לרותם, לקיבוץ ולקהילה שכל כך אהבת. אני כל כך מתגעגעת אליך עד שלפעמים אוויר לא נכנס לריאות. אני רוצה להגיד לך מילים לא מכובסות: אני כל כך כועסת. אני כועסת עליך שנהרגת, כועסת על המדינה שלא שמרה עליך ועלינו, וממשיכה להרוס גם עכשיו. אני כועסת על המציאות הנוראית שנכפתה עלינו, כל כך כועסת שזה בלתי נסבל לפעמים.
״טל שלי, הייתי מוכנה לתת כל כך הרבה כדי לשבת איתך בנחת, שוב כמו אז בבוקר, על כוס קפה כשאני מזיעה ומתנשפת אחרי טיול אופניים, כשאתה לפני משמרת בנמל״, היא הוסיפה, ״אני אוהבת אותך בן שלי, כמו שרק אמא שעטפה אותך בחיתולים, שהניקה אותך, שערסלה אותך בזרועותיה, שגידלה אותך, שראתה אותך גדל והופך לאיש, ושהיא שחררה אותך לדרכך באהבה - יכולה לאהוב. והיום אני משחררת אותך שוב בן שלי לעולמי עד, או שאולי מי יודע, אולי יבוא יום וניפגש״.
גלי, בתו של טל, ספדה לאביה בטקס: ״חלמתי לעשות איתך את הטיול הגדול. אתה היחיד במשפחה שהיה מסכים לקפוץ איתי בנג׳י. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, אבל כשלא אומרים לי מה לעשות אני משתגעת, אז אמא מתמודדת עם מצבי רוח לא מזוהים. אני לומדת לקבל החלטות טובות. אני עדיין לומדת, והאמת היא שלא ממש התקדמתי כי אתה עדיין לא פה ואתה עדיין לא עונה לי. מאז שהלכת וכל העולם השתנה ביום אחד, אני מרגישה כל כך הרבה וכל מה שבא לי זה פשוט לא להרגיש כלום, כי מי יכול להתמודד עם כל כך הרבה רגשות״.
אשתו של טל, מזי, נפרדה: ״אני אוהבת אותך גיבור שלי. הילדים שלנו ימשיכו את הסיפור שהתחלנו, אתה ואני. נוח על משכבך בשלום״.
״רוח של אהבת אדם, יושר, נתינה ודאגה״
שי, אביו של עומר, ספד לבנו: ״עומר בן יקר, בוקר 8 אוקטובר היה נורא מכל. לאחר יממה של אימה ופחד, בלי להבין מה קורה סביבנו, נעולים בכפכפים, נמלטנו מהמ"מד לתחנת הדלק, מותירים אותך מאחור מבלי שיש לנו שמץ של מושג מה עלה בגורלך. עשרה ימים חלפו עד שהגיעה הבשורה שלא הפתיעה אותי, ובהינתן שהמלחמה במלוא עוזה – פתחו לנו חברי שפיים את ביתם ליבם ואת בית העלמין. ידענו שיום יגיע ונשיב אותך לבית שכה אהבת. כמעט שנתיים חלפו והנה זה בא.
״אהבתך לקיבוץ באה לביטוי באין-ספור הפוסטים שפרסמת, חלקם נוקבים, נושכים ובועטים. היית שנון, עוקצני, יצירתי, ולאסון כולנו מתברר שראית נכוחה את המצב ואת הגורל הצפוי לנו לכולנו״, הוא המשיך.
האב סיפר כי בנו תכנן להציע את הצעת החוק הראשונה שלו כחבר קיבוץ: ״כתבת, ׳אצלנו לא יהיה רחוב הזית והמלאכה, אלא - מפעל הנצחה לגיבורים המקומיים שאינם עוד. כל רחוב יישא שם של איש כזה, גם כיכרות. כמובן שאדרוש שברחוב המרכזי מהאסם שחוצה את חדר האוכל יקרא על שמי׳. זו איננה ציטטה מקרית. ראית עצמך נביא טרם זמנו״.
אביו של עומר המשיך: ״חינוך הפך לשליחות חייך, את הזאטוטים שבהם טיפלת ראית בגובה העיניים ללא התנשאות, הקרנת אהבה והם השיבו לך מנה אחת אפיים. עוד היום מספרים ההורים שעומר מגיע אל ילדיהם בחלום – הם לא נפרדו ממנו.
״היום אתה שב אל הבית שכה אהבת, אהבה אותה ביטאת במשפט מיתולוגי: ׳אם יש מקום אחד בעולם שבו ארצה לחיות אזי זה בכפר עזה׳. נאחל שבית אהוב זה על כולנו יקום מהריסותיו וישיב עטרה ליושנה, והרוח שנשבה בך, של אהבת אדם, יושר, נתינה ודאגה לאחר - תהיה נר לרגלי מי שישוב וישקם את הבית שלך. מי ייתן״.
בסיום דבריו, אמר האב: ״נפנה מבטנו מערבה אל מעבר לשדות הקיבוץ. כאן ממול נמקים בננו גלי וזיוי ברמן במרתפי חמאס, יחד עם עוד 46 מבנינו כבר 712 יום ואין מושיע. אני קורא מכאן לראש ממשלת ישראל להפסיק את מרחץ הדמים, להשיב את בנינו הביתה, ולסיים את המלחמה חסרת התוחלת המתנהלת כאן - מתחת לחלון ביתנו שבקיבוץ״.
