הבחירות שצפויות להתקיים השנה הן המשמעותיות והרות הגורל בתולדות מדינת ישראל. תוצאותיהן יכולות לשנות לחלוטין את פני המדינה, כשהמנעד הוא בין החזרתה לשפיות ולחיק העולם הנאור, ועד הליכה לתהום השבטיות והפיכה למדינת הלכה שבה הרוב השולט הן המפלגות החרדיות והערביות.
אדם אחד יקבע הכל, והוא ראש הממשלה שייבחר - עם הקואליציה שיוכל או יבחר להקים. על דבר אחד יסכימו כולם: מי שייבחר חייב להיות אדם עם אופי חזק, איש עתיר ניסיון – גם ניסיון פוליטי וגם ניסיון בביצוע בהצטיינות של תפקידים פוליטיים משמעותיים כמו שר ביטחון, שר אוצר או ראש ממשלה מצטיין - שהוכיח חוסן, עמידה בלחצים, נחישות, התעקשות על יעדים, שמילה שלו היא מילה, שהוא בוגר דיו בהווייתו וגם בגילו.
רובנו פועלים, חושבים, מחליטים במקרים רבים בחיינו באופן אמוציונאלי, לא באופן רציונאלי. הלב מנהל אותנו כאין מוח שני. זה מה שקורה בכל הקשור לפוליטיקה ולהצבעה, שאצל רובנו היא בעיקר מהבטן ופחות מהראש, בעיקר בכל האמור בפסילת מועמדים. אם אני לא מחבב מועמד מסוים, לא אצביע עבורו גם אם עמדותיו תואמות ברובן לתפיסת עולמי. אם אני אוהב מועמד, יש סיכוי שאצביע עבורו גם אם עמדותיו לא בדיוק תואמות את עמדותיי. מעטים יחסית מצביעים לפי תפיסה אידאולוגית בלבד, ואלו בעיקר החרדים, וכן אנשי שמאל קיצוני – שעבורם לא חשוב אם בראש יעמדו מרב מיכאלי, יאיר גולן או זהבה גלאון, ייאמר לזכותם.
כאשר משה ליאון, ראש העיר המוערך של ירושלים, צריך לבחור לעיר שלו גזבר, מהנדס, מנהל אגף חינוך, או מנהל מדור פנאי וחוגים, ולעתים אפילו מזכירה לאחד האגפים, או כשעליו לבחור ספק חיצוני שיקים את גני השעשועים בעירו או את המתנ"ס השכונתי - הוא מחויב לעשות זאת במכרז פומבי. לתת הזדמנות שווה לכולם, להציב כל קריטריון איכות שעולה בדעתו ולבחור את הטוב ביותר. המועמדים – בעיקר ספקים חיצוניים – משקיעים שעות רבות בלימוד והכנת המכרזים. העובד או הספק שנבחר אמור להיות הטוב ביותר בתחומו מכל האחרים על פי קריטריונים רבים, קשיחים ומורכבים, ומתחיל לעבוד. חובת ההוכחה עליו.
כאשר בני גנץ השתחרר מצה"ל, ביקרתי קשות את החלטתו להתמודד על ראשות הממשלה, כתפקיד פוליטי ראשון. העובדה המוערכת שכיהן כרמטכ"ל ולכן הוא סבור שמעתה הוא מתאים לראשות הממשלה מעידה על אטימות, יהירות והבנה לקויה של המציאות. אם להשתמש בשפת הכדורגל, העובדה שלא קרע עדיין זוג נעליים פוליטיות-אזרחיות, ואפילו לא כיהן עדיין כח"כ או כשר, מציבה אותו הרחק מההתאמה לתפקיד - והמציאות הוכיחה זאת. ראו היכן הוא כיום, ועדיין מתעקש להרוס למחנה אליו הוא שייך את הסיכוי למהפך שלטוני. התעקשות או עיוורון פוליטי? ייתכן ששניהם. אותו כנ"ל לגבי יוסי כהן.
המסקנה המתבקשת: כדי שנבחר את האדם המתאים ביותר לכהן כראש הממשלה הבא, עלינו לשחרר את עצמנו מהאמוציות ולבחור רק על פי הרציונל
המסקנה המתבקשת: כדי שנבחר את האדם המתאים ביותר לכהן כראש הממשלה הבא, עלינו לשחרר את עצמנו מהאמוציות ולבחור רק על פי הרציונל. הדרך הנכונה לכך היא להחיל את עקרון שיטת המכרזים גם על בחירת ראש הממשלה. מאחר ואי-אפשר להקים ועדת מכרזים של עשרה מיליון אזרחים, ומכיוון שוודאי שאסור לוותר על ההליך הדמוקרטי, מוצע לכל אזרח שיחיל על עצמו בחינת מועמדים במעין ועדת מכרזים משלו. בעיקר מוצע כך לאלו המשתייכים למפלגה הגדולה ביותר נכון לעכשיו – מפלגת המתלבטים - שמכילה כ-25% מהמצביעים, קרי 30 מנדטים שמחפשים מועמד לבחירה.
הנכון בעיניי בבחירות הקרובות הוא שבעת הזו, שבה המדינה מסוכסכת ומפולגת בתוכה, כאילו לא מספיקות לנו הסכנות מבחוץ - שנשים בצד דעות קדומות, הצבעה מסורתית, אמוציות ומשקעי עבר, ונחליט אך ורק לפי מספר קריטריונים שכליים, לא רגשיים. כמו ועדת מכרזים, ישאל כל אזרח את עצמו את השאלות הבאות, ובהתאם יחליט.
מי המועמד הכי מנוסה מבחינת סוג התפקידים שכבר מילא? מי הצטיין יותר מאחרים בתפקידים שמילא כשר בכיר? מי הפוליטיקאי הכי טוב (פוליטיקה זה מקצוע שדורש הרבה ניסיון)? מי הכי חזק באופיו? מי יעמוד בלחצים יותר טוב מכולם - למשל מול ארה"ב, מול טורקיה או מול איראן? אם אני בעד גיוס לכולם בגיל 18 – על מי אני סומך שיתעקש לממש זאת, ולא רק יבטיח זאת כדי ללקט קולות וישאיר מקום לפשרה, כקריצה לחרדים? אם אני נגד חוק גיוס – על מי אסמוך שידאג לכך שאלמד תורה ולא אתגייס? מי מבטיח ומקיים? מי ישמור יותר בנחישות על הביטחון האישי שלי ועל ביטחון המדינה? מי ידאג לכסף שלי ולהורדת יוקר המחיה? מי נושא עימו תפיסת עולם שמתאימה לשלי, לפחות ב- 75%? על מי אני סומך שמילה שלו היא מילה? למי אני הכי מאמין שמה שאני רואה לפני הבחירות זה בדיוק מה שאקבל אחריהן?
ממי פארצילום: אילן ספירא קריטריון נוסף ורב משמעות, הוא מרכיב הגיל. ההיסטוריה מוכיחה שזה היבט מהותי ביותר: באיזה גיל ראוי להתחיל לכהן כראש ממשלה כדי להצליח? הניסיון מלמד שראשי ממשלה שנבחרו בהיותם מתחת לגיל 60, כנראה לא הצליחו בתפקידם. נתניהו נבחר לראשונה בגיל 46 והובס על ידי ברק ב-1999 לאחר שלוש שנות כהונה בלבד. ברק נבחר בגיל 57 והובס ע"י אריאל שרון ב-2001 בתום כהונה קצרה בת שנה ושמונה חודשים. נפתלי בנט, כיום בן 54, נבחר בגיל 49 וכהונתו הייתה הקצרה ביותר, פחות משנה ורבע. לעומתם - ארבע דוגמאות הפוכות לראשי ממשלה שנבחרו בגילאים מבוגרים וכנראה בשלים יותר ונחשבו על ידי הרוב למוצלחים, לכאלו שגם מי שלא תמך בהם, ישן בשקט כשהם אחזו בהגה: מנחם בגין נבחר ב-1977 בהיותו בן 64, יצחק רבין נבחר לקדנציה השנייה שלו בהיותו בן 70, יצחק שמיר נבחר בגיל 68, ואריאל שרון נבחר בגיל 73.
קחו דף ועט, או מקלדת ומסך, נטרלו רגשות, ושקללו ציון. עכשיו תבחרו!
ממי פאר הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי. המאמר הוא טעימה מספר הביכורים שלו, שייצא לאור בקרוב וישקף 38 שנות קריירה תקשורתית-פוליטית מאחורי הקלעים ועם בכירי הפוליטיקאים בישראל
