שוב ושוב אנחנו שומעים שהתקיפה בדוחא נתפסה על־ידי הריבון האמריקאי כמעשה קיצוני, לא סביר, שהוביל בסופו של דבר לסיום המלחמה ולהשבת החטופים. כלומר, מעשה טירוף הביא את ההצלה.
מעשה של שיגעון שסופו הצלה מוכר לנו מהתנ"ך. שאול, מלך חולה נפש, רודף אחרי דוד הנמלט מפניו. דוד מגיע לעיר הפלישתית גת כדי למצוא בה מקלט. הוא מזוהה על ידי עבדי אכיש מלך גת – "הלוא זה דוד מלך הארץ" שעליו נאמר "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". דוד המפוחד משנה את טעמו והתנהגותו ומשים עצמו למשוגע. ההצגה של דוד מפיקה מאכיש מלך גת את המשפט הידוע "חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי" (שמ"א א כא, טז), ודוד ניצל.
המשותף לדוד ולנתניהו ששניהם נמצאים במצב של מנוסה, זה מפני שאול וזה מפני החוק. תחושת הרדיפה מביאה אותם לעשות מעשים הנתפסים כשיגעון. שני "מלכים", אכיש מלך גת במקרה של דוד, וטראמפ נשיא ארה"ב במקרה של נתניהו, ממהרים להפסיק את הטירוף פן יהפוך לבלתי נשלט.
ההבדל בין טירופו של דוד לטירופו של נתניהו הוא שהאחד "שיחק אותה" משוגע, בעוד השני באמת איבד שליטה, הוא ועדת החנפנים חסרי עמוד השדרה המקיפה אותו. הבדל נוסף הוא שאכיש מלך גת מיהר להתנער מהמשוגע "שלו" ובכך אִפשר לדוד לברוח מהעיר הפלישתית ולהינצל, בעוד טראמפ, אחז במשוגע "שלו", הכריח אותו להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר ושלח את שליחיו לישראל להציל אותו ואת כולנו מהמשך מעשי טירוף שיטרפדו כל עסקה להשבת החטופים וירחיקו עד אין קץ את קץ המלחמה.
שאול, כמו נתניהו, הלך והשתנה במהלך שנות שלטונו. מאיש מקסים "גבוה מכל העם" הפך למי שרוח רעה מבעתת אותו והוא לא יכול לה
אם ההשוואה לדוד איננה שלימה, שהרי שגעונו של דוד היה העמדת פנים, אולי נפנה לרודפו, שאול המלך. שאול, כמו נתניהו, הלך והשתנה במהלך שנות שלטונו. מאיש מקסים "גבוה מכל העם" הפך למי שרוח רעה מבעתת אותו והוא לא יכול לה. יחד עם זאת המלך שאול היה מודע לשיגעונו. ברגע התבהרות הוא מתנצל בפני דוד ואומר: "צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה" (שמ"א א, כד, יז), ובכך הופך אב־טיפוס למלכים ולראשי מדינות שהיו מודעים לשיגעונם וברגעי התפכחות היכו על חטאיהם ומתחת למעטה השיגעון הגיחה אנושיותם. המלך ליר של שייקספיר הוא דוגמה מובהקת לכך.
האם גם נתניהו ברגע של התבהרות ימצא אי פעם לנכון להתנצל בפני עם ישראל על מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות, בשעה שהוא, ולא אחר, ראש המדינה?
פרופ' בן דב היא חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. וכלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשפ"א
