שני תינוקות מתו אתמול במעון יום לא מורשה בירושלים. לא מדובר בעוד "טרגדיה", זו רשלנות. רשלנות של המדינה, של ההנהגה החרדית, ושל חברה שלמה שמעדיפה לא לדעת. המעון הזה לא היה חריג. הוא חלק ממערכת שלמה, אפורה ומוכרת, של מסגרות לא מפוקחות שפועלות מתחת לרדאר לעיתים בדירות, במקלטים, בחדרי מגורים ומטפלות באלפי פעוטות בלי פיקוח, בלי תקנים, ובלי אחריות.
לפי נתוני משרד החינוך, לפחות אלף מעונות פרטיים פועלים בישראל ללא רישוי. בירושלים לבדה, העירייה אינה יודעת היכן נמצאים כ-58 אלף פעוטות מתוך כ-72 אלף בגילאי אפס עד שלוש. כמעט שמונים אחוז מהילדים בעיר הזו פשוט לא רשומים. המדינה פוגשת ילדים חרדים רק בגיל שלוש, כשהם נכנסים למערכת החינוך הרשמית. לפני כן, הם שקופים. אין כתובת, אין ביקורת, אין מי שדואג לשלומם.
וכאן מגיע הפרדוקס: בשנת 2025 מקבל החינוך החרדי מעל 1.8 מיליארד שקלים מתקציב המדינה. כסף ציבורי, מכספי המיסים של כולנו, שמועבר שוב ושוב בלי מנגנוני פיקוח אפקטיביים. דוח מבקר המדינה מ-2022 מצא שרק 19% מהבקשות לאישור מעונות הגיעו מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, ורק 6% ו-1% מהבקשות הגיעו מיישובים ערביים וחרדיים בהתאמה. במקביל, כ-35% מהפעוטות בישראל נמצאים במסגרות פרטיות ללא כל פיקוח. זו לא בעיה של תקציב. זו בעיה של בחירה. של מדיניות שמאפשרת להפקיר, ואז מופתעת כשהמחיר נגבה בחיי אדם.
עבור ליה ציפורה ואהרון זה כבר מאוחר מדי. אבל את הקורבנות הבאים אפשר להציל היום. השאלה היחידה היא אם למישהו באמת אכפת מילדים של אף אחד
וכרגיל, האצבע הופנתה מיד ליועצת המשפטית לממשלה. פוליטיקאים חרדים מיהרו להאשים אותה. אבל הנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי. בין היועמ"שית לבין מציאות של אלפי מעונות לא מפוקחים אין שום קשר. היא לא מפעילה מעונות, לא מתקצבת מסגרות, ולא מונעת פיקוח. מי שכן מחזיקים בכוח הם השרים, חברי הכנסת, ראשי הרשויות וההנהגה החרדית עצמה, אלה שמקבלים תקציבים, מחוקקים חוקים, ודואגים פעם אחר פעם שיד הפיקוח לא תיכנס פנימה.
לא טעות. טקטיקה
ההאשמת היועמ"שית היא לא טעות, היא טקטיקה. דרך להתחמק מאחריות אישית. כי אחריות אמיתית מחייבת להסתכל בנתונים, ולהודות שהמדינה יודעת שנים על עשרות אלפי ילדים שאיש לא יודע איפה הם נמצאים. שהיא בוחרת לא לאכוף. שהיא מעדיפה שקט פוליטי על בטיחות ילדים. הרבה יותר קל להאשים משפטנים מאשר לשאול למה אף שר לא דרש פיקוח, למה אף תקציב לא הותנה ברישוי, ולמה אף אחד לא עצר את המערכת הזו בזמן.
המערכת החרדית הפרטית פועלת כאוטונומיה בתוך המדינה: נהנית מכסף ציבורי, אך מסרבת לשקיפות, לבקרה, ולסטנדרטים בסיסיים של בטיחות. השאלה איננה רק כמה מעונות כאלה קיימים. השאלה האמיתית היא איך מדינה ריבונית מאפשרת למערכת שלמה לפעול שנים ללא פיקוח, כשהיא יודעת בדיוק מה קורה ובוחרת להסתכל הצידה בשם שקט קואליציוני, פחד פוליטי, או נוחות בירוקרטית.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאימשרד הרווחה והמשטרה חייבים להיכנס עכשיו לכל המסגרות הלא מפוקחות. לא מחר, לא בוועדה, לא בפיילוט. עכשיו. לבדוק כל דירה, כל מקלט, כל מבנה שבו פועל מעון ללא רישיון. זה לא עניין תרבותי ולא רגישות מגזרית. זו חובת יסוד של מדינה כלפי חסרי הישע ביותר שבה.
עבור ליה ציפורה ואהרון זה כבר מאוחר מדי. אבל את הקורבנות הבאים אפשר להציל היום. השאלה היחידה היא אם למישהו באמת אכפת מילדים של אף אחד.
