ועידת "האנשים של המדינה" מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
לוחמים ומשרתי מילואים רבים שמנסים לשוב לשגרה מתמודדים עם השלכות נפשיות של שלוש שנות מלחמה, גם מבלי שאובחנו כסובלים מפוסט-טראומה. בעמותות המסייעות להם התריעו היום (שלישי) בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" מפני ביקוש גובר למסעות עיבוד לחימה, רשימות המתנה ארוכות ומחסור בתקציבים.
(צילום: ליאור שרון, ירון ברנר, טל אזולאי)
בפאנל מיוחד בנושא השתתפו סא"ל במיל' לביא זמיר, מנכ"ל עמותת "בשביל המחר", דפנה הררי, מנהלת יחידת מיתרים בבית הספר המרכזי להכשרת עובדי רווחה ותא"ל במיל' שמשרתת במחלקת נפגעים בצה"ל ורזיאל ברבי, מייסד פורום "מלחמה על נפש".
לדברי השלושה, אין תחרות בין העמותות אלא מדובר בסוג של קואליציה שעובדת יחד בצל הביקוש ההולך וגדל לסיוע. לדברי זמיר, במלחמת "חרבות ברזל" התגייסו קצת יותר מ-350 אלף מילואימניקים והסטטיסטיקה מלפני המלחמה מלמדת ש-13%-19% ממי ששירת יוכר כפוסט-טראומטי. "המספר יותר גדול - 35%-40% שיחוו תסמינים פוסט-טראומטיים", אמר. "זה רוב דומם, הם לא צריכים להגיע לאגף השיקום אלא לקבל מאיתנו כלים לחזור בחזרה הביתה ולהיות אזרחים מתפקדים, הורים ובני זוג".
רשימת ההמתנה גדולה ומגוונת: לוחמים, אנשי קבע, מילואימניקים, קציני נפגעים, תצפיתניות, תומכי לחימה ועוד. לדברי זמיר, "150 מחלקות צפויות לצאת למסע עיבוד לחימה. התהליך ארוך מאוד, ויש עוד 70 קבוצות ברשימות ההמתנה, כאלה שאני צריך להגיד להם 'לא, לא עכשיו'". אלו, לדבריו, נאלצים להמתין משום שאגף השיקום לא יכול לסייע להם. "המדינה עוזרת לנו, אבל לא מספיק", הוסיף זמיר.
לא צריך להגיע לקצה כדי לבקש עזרה
המסר שביקשו להעביר לקראת הבחירות הוא שהמדינה תיקח אחריות. "היא הגורם ששולח את החיילים והחיילות לשדה הקרב", אמרה הררי. "אני חושבת שזה שהחייל חוזר הביתה ומחזיר את הקיטבג - בזה לא נגמר הסיפור. הגוף הזה צריך לדעת גם לתכלל את העשייה, גם להפנות גורמים לעמותות וגם לדאוג לתקציב כדי שלא ייווצר מצב שאנו מקוששים מהפילנתרופיה תקציב לטובת המסעות האלה".
ברבי, שמשרת במילואים כמ"פ בסיירת גבעתי, שיתף כי היכולת שלוחם נדרש לסגל לעצמו בחזרה הביתה היא "לכבות ולהדליק את עצמך" בחזרה הביתה לשגרה ובחזרה ללחימה. "תארו לעצמכם שיום אחד אתה בלחימה בשג'אעיה וחודשיים אחרי זה אתה בבית. צריך לחזור לעבוד, לתפקד, להיות עם המשפחה. זה אירוע מאוד מאוד מורכב", סיפר.
זמיר קרא שוב למדינה להיכנס לאירוע: "חייבים אותה איתנו. המדינה חייבת להיות פה, ובהסכמים הקואליציוניים צריכה להיות שורה מאוד ברורה של מה עושים ואיך זה מתוקצב. אנחנו חייבים להיות בסטנדרט מאוד גבוה - אנו מחויבים לאנשים האלה".
הררי הצטרפה: "אנשים מוכנים לצאת לעוד ועוד סבב עם ילדים, משפחות וקריירות. אנחנו חייבים להם את זה. חייבים לזכור שמדובר במלחמה שנמשכה יותר משלוש שנים וישנן כמויות בלתי נתפסות של פצועים בגוף ובנפש. היכולת להגיע לעוד סבב ולעוד סבב, לעבור מעוד לעוד פצוע ולבדוק מי זקוק לנו, היא חייבת לבוא מלמעלה. זה צריך להיות מונגש ויזום".
מעל הכול עומדת לדבריהם האמירה שאדם לא צריך להגיע לקצה גבול היכולת בשביל לבקש עזרה, ומסעות העיבוד והשחרור שהעמותות הללו מובילות נותנים למשתתפים כלים שימנעו מהם להגיע לנקודת שבירה. הם מספרים כי הצורך בעיבוד אירועי המלחמה תמיד היה שם, אך המספרים לא דומים למצב שאחרי 7 באוקטובר. ציר הזמן, לטענת זמיר, הוא קריטי.
הררי הוסיפה כי העורף והחזית הטשטשו במלחמה וכי חיילים וחיילות חילצו גם בעורף. היא סיפרה כי "במסע שחרור לא נעשה קלוז'ר (סגירת מעגל - ל"ג), אבל רוב הפעמים הם מביאים את עצמם לידי ביטוי והם מרגישים בנוח, יש להם הארות". זמיר שיתף כי "יש לפעמים התנגדויות ואנו יודעים לעבוד איתן ולפרק אותן. אך אם אנחנו נבין שלמישהו ייגרם נזק מהמסע - אנו לא נוציא אותו אליו".
"פתאום יש להם כלים לספר להורים מה הם עברו". ארכיון
(צילום: דובר צה"ל)
הקבוצות לרוב אורגניות, אך הסיווג לדבריו יכול לנוע בהתאם לאופי ההתמודדות ולסוג האוכלוסייה, למשל לוחמים דרוזים או בדואים ואפילו בנות זוג של מילואימניקים.
בסוף הפאנל סיפרו המשתתפים על סיפורי ההצלה במסעות שהובילו. הררי סיפרה על אישה שליוותה במסע שחרור שסחבה תחושות אשם כבדות בעקבות תקרית שבה נהרגו שני אנשי צוות ששלחה. "היא נורא פחדה לעלות לקבר", שיתפה. "בתום המסע, ביחד עם חברות הצוות היא עלתה לקבר של שני אלה שנהרגו. היא מסתובבת היום בעולם לגמרי אחרת".
זמיר שיתף כי זכה לשמוע מרבים שהמסעות שינו להם את החיים. "זה קצת מלחיץ אותנו, אבל יש משהו באירוע הזה שאדם לוקח לעצמו תקופה מסוימת ונמצא באיזשהו צומת בחיים והוא מבין איפה הוא נמצא ומה הוא עושה", אמר. "חזרנו עכשיו עם 100 לוחמים מגדוד 13 מגולני, צעירים לוחמים עזי נפש שנלחמו ב-7 באוקטובר ונמצאים כשנה לאחר השחרור. פתאום יש להם כלים לספר להורים על מה הם עברו. וזה מדהים. שמענו גם על זוגות שמצאו את הדרך אחד לשני, אפשר לעשות יום שלם רק על העדויות האלה. זה כל כך מרגש".
