לפני כמה שבועות צפיתי בתוכנית "מהצד השני" שבה התארח העיתונאי גדעון דוקוב, והוא התעניין בתופעה ייחודית: אנשי שמאל המתרפקים על זכרו של מנחם בגין. נניח לדוגמאות שהוא הביא ל"אנשי שמאל" (מילא דב חנין, אבל מירב כהן? יאיר לפיד? ציפי לבני?) ונתמקד בעיקר. אכן, נראה שאנשי ונשות ציבור, פוליטיקאים המזוהים עם המרכז או עם השמאל, בוחרים בבגין כאילן גבוה להיתלות בו. דוקוב הזכיר שבזמן פעולתו הפוליטית של בגין אנשי שמאל דווקא לא ראו בו אחד משלהם, והאשימו אותו בהיותו פשיסט, רוצח ועוד. דוקוב הציג (במילים שלי) את הטיעון הבא: כשאתה מנהיג, אתה נידון להישפט לחומרה ולהיות מושא לגנאי ובוז על ידי יריביך הפוליטיים. הם, מצידם, יוכלו להכיר בגדולתך רק בדיעבד, אחרי מות – מסר שרומז, מן הסתם, ליחס של השמאל לבנימין נתניהו בימינו.
כמי שעובד במכון למורשת דוד בן גוריון, מצאתי את הדברים הללו מעניינים במיוחד נוכח תופעה שאנו עדים לה בשנים האחרונות: התעניינות גוברת והולכת של הציבור הלאומי-דתי והימני בראש הממשלה הראשון, שבאה לידי ביטוי לא רק אצלנו, אלא גם בטורי דעה ובגיוסו של בן גוריון לקמפיין פוליטי של ב"ג אחר. פוליטיקאים מהימין משתמשים, לא פחות מחבריהם מהשמאל, בקלישאה השחוקה "בן גוריון מתהפך בקברו".
ההסבר שאימצתי לתופעה שונה מזה של דוקוב. אנשי הימין והציונות הדתית היו מיעוט תחת שלטונו של בן גוריון והופכים בעשורים האחרונים לאליטה. כדי להצדיק את התהליך לא כשבר פוליטי או היסטורי, אלא כמעבר רצוף, הם מגייסים את בן גוריון כאב או כפטרון. הם נשענים על חלקים מתפיסתו המדינית, בעיקר על אלו הלאומיים, ומוכיחים שהם היורשים האמיתיים של הכוח שחוללה תנועת העבודה. ומי טוב כבן גוריון לשמש כסמל לתנועה זו?
גם איתמר בן-גביר מסתמך על ראש הממשלה הראשון:
האומנם אלה שתי תופעות דומות עם שני הסברים שונים? ייתכן שניצבות לפנינו שתי תופעות שרק נראות דומות, אבל למעשה נובעות ממקורות שונים ולכן נוכל להסתפק בהסברים שונים. אבל מבט בשתיהן כתופעה אחת יחייב אותנו לחשוב על הסבר אחר. אולי התופעה הכפולה הזו מצביעה על השינויים הטקטוניים שמתרחשים במפה הפוליטית בישראל – העתקת הליברליות מימין לשמאל, העברת ההגמוניה משמאל לימין. אלה שינויים איטיים, תת-קרקעיים, שרק התפרצויות געשיות מעת לעת, בדמות משברים פוליטיים ומחאות ציבוריות, מעידות על קיומם גם מעל פני האדמה. ההעתקה הזו מותירה את השמאל והימין במבוכה, מאחר שעליהם להתכחש לעתים לאבות הרוחניים (ואולי באותה נשימה גם לאבות והאמהות הממשיים). במבוכתם, הם מחפשים אב חדש, לא "ביולוגי".
רמון זיו-אבבאדיבות המכון למורשת בן גוריוןהתופעה הזו מצביעה גם על הדמיון בין בן גוריון לבין בגין, שתי הדמויות היסודיות כל כך להבנת התרבות הפוליטית שלנו, ובה בעת גם על מה שחסר לנו בתרבות הפוליטית הנוכחית: מנהיגים שהצליחו לאחוז בחבל משני קצותיו - ביד אחת הקצה האידאולוגי, וביד השנייה הקצה הפרגמטי, הריאל-פוליטי.
ואולי מה שחסר לנו כל כך, הדבר שמניע את הגעגועים שלנו לאבות-לא-לנו, הוא מאפיין אחר המשותף לבן גוריון ולבגין: האומץ שבמנהיגותם שרטט את הקריירות הפוליטיות שלהם לא כתנועה לינארית של עלייה, אלא כמהלך חיים שלם הבנוי מעליות ומורדות. שניהם הגיעו בקריירות הפוליטיות שלהם לשיאים של כוח וגם לשפל. בן גוריון בילה את שנותיו האחרונות במדבר הפוליטי ובגין סיים את תפקידו בנפש שבורה. השיא והשפל נובעים שניהם מתכונות כאומץ ונכונות לנטילת סיכונים, ובעיקר מאחריות שהולידה מחשבה על הטוב המשותף ולא רק על ההישרדות הפוליטית.
- רמון זיו-אב הוא מנהל מרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן גוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
