אחד המאפיינים המדאיגים של תקופת הקיטוב שאנו חיים בה הוא האופן שבו עמדות הפכו לסמלי השתייכות. כמו אוהדים במשחק כדורגל, יש “צהובים” ו“אדומים” – וכל צד יודע מראש מה עליו לחשוב על כל נושא, רק משום שזו “עמדת הקבוצה שלו”.
התופעה הזו, שמוכרת היטב מהחיים הציבוריים בארצות-הברית, זלגה בעשור האחרון גם לישראל. למרבה הצער, והגיעה גם למערכת המשפט. כך אומץ כאן השיח האמריקאי שמחלק שופטים למחנות – “שמרנים” מול “אקטיביסטים”, “שופטים ושומרי סף מהצד שלנו” מול “שופטים ושומרי סף מהצד שלהם”.
אלא שהמציאות מורכבת בהרבה. במחקר עומק שערכה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן החל מ-2019 ועד היום גובש מדד ההסכמות ,שבחן את מידת ההסכמה והקיטוב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. התברר שבצד שתי הקבוצות הקוטביות קיימת בישראל גם קבוצה שלישית – קבוצת ההסכמות. אלה אזרחים (ואפשר לומר גם מנהיגים) שנוקטים עמדות ענייניות, מוכנים להחליף צדדים לפי העניין, ורואים ערך בעצם החיפוש אחר פתרון משותף ובהצגת עמדה מאוזנת.
והדבר נכון לא רק בציבור – אלא גם בבתי המשפט, ובכלל זה בקרב שופטי בית המשפט העליון. גם שופטים שמסווגים לרוב כאקטיביסטים או כשמרנים חורגים לעיתים מציפיות “המחנה”, ומכריעים בהתאם למצפונם ולפרשנותם המקצועית. אך מעבר לכך קיימת קבוצה מובחנת של שופטים שאפשר לכנותם “שופטי ההסכמות” – שופטים שעצם זהותם המקצועית מתאפיינת באיזון, במתינות ובנכונות לראות את מורכבות המציאות.
אלה הם השופטים שבפסק הדין בעניין עילת הסבירות הבהירו שבית המשפט מחזיק בסמכות לבטל חוק יסוד, אך קבעו כי במקרה המסוים עדיפה פרשנות מצמצמת על פני ביטול כולל. אלה השופטים שיפסקו נגד הדרת נשים, אך יתמכו באפשרות לקיים תפילה בהפרדה ליום אחד בשנה במקום סמלי פחות – מתוך רצון לאפשר מרחב מחיה לזהות דתית, גם תוך נזיפה בעיריית תל-אביב על חוסר הגמישות שלה. אלה השופטים שיתנגדו עקרונית לכפייה דתית, אך יבקשו לשמור על הלכידות החברתית – ויאפשרו שבוע ללא הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל.
ובהקשר של הימים האחרונים, אלה השופטים שיבינו שגם בסוגיית הפיקוח על חקירת הפצ"רית נדרש דיון ענייני במורכבות המשפטית והאתית – וינסו לעודד את הצדדים להגיע להסכמות, במקום לחרוץ גורלות בפסקנות. כך, שופטים אלה יקבלו את העמדה העקרונית שאין זה ראוי לאפשר לדרג הפוליטי להתערב בחקירות פליליות, לרבות מינוי ממונה על החקירה; הם גם יסרבו להעלים עין מקשיים משפטיים נקודתיים במינוי נציב תלונות השופטים. עם זאת, שופטים אלה לא יקבלו באופן אוטומטי את עמדת היועצת המשפטית לממשלה – גם מתוך הערכה עמוקה לתפקידה בהגנה על שלטון החוק ועל עצמאות בתי המשפט – אלא משום שבמקרה הספציפי הם מכירים בכך שמעורבותה הקודמת של היועצת והפרקליטות אינה מאפשרת להן, מהותית ותדמיתית, להיות אלה שמפקחות על חקירתה.
הבעיה היא שהעמדה הזו – של שופטי ההסכמות – אינה מתגמלת. הם חוטפים אש משני הכיוונים
הבעיה היא שהעמדה הזו – של שופטי ההסכמות – אינה מתגמלת. הם חוטפים אש משני הכיוונים: אלו המזוהים עם השמאל בתקשורת נוזפים בהם על כך שלא עמדו לימין היועצת מתוך עמדה משתמעת שראוי לעמוד לימינה גם כשעמדתה המשפטית מעוררת קושי, ומבקר שחיתות נודע כבר מצא אצל אחת השופטות “נגיעת ניגוד עניינים”, כמו גם אצל נציב תלונות השופטים. מן העבר השני, ברשתות החברתיות תוקפים אותם מימין על פסילות צפויות או עמדות מאוזנות שאינן מספקות את הרעבים לניצחון.
פרופ' שחר ליפשיץצילום: דוברות אוניברסיטת בר אילןדווקא על רקע זה חשוב לומר בקול ברור: חזקו ואימצו, שופטי ההסכמות. שפטו לפי מיטב שיקול דעתכם, מצפונכם וערכיכם המקצועיים. ואם כבר מדברים על מחנות – על פי המחקר שערכנו, גם לכם יש מחנה. הוא אולי שקט יותר, אך הוא זה ששומר על המרקם המשותף, על אמון הציבור, ועל האפשרות שעוד נוכל לדבר זה עם זה, גם כשאיננו מסכימים. ובעומק הדברים – זה המחנה שמאמין באמת ביכולת של בתי המשפט לגבש עמדות מקצועיות, מורכבות, ולא מחנאיות.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא ראש מרכז מנומדין למשפט, יהדות ודמוקרטיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ושותף לקבוצת המחקר בנושא מדד ההסכמות
