הפיתוי להכריז על ניצחון מול איראן הוא מובן. ישראל וארצות-הברית פגעו פגיעה משמעותית ביכולותיה הצבאיות. מתקנים הותקפו, מערכים נשחקו ותשתיות שהמשטר השקיע בהן שנים רבות ספגו מכה קשה. במונחים צבאיים טקטיים, מדובר בהישג של ממש. אבל השאלה החשובה איננה מה הושמד – אלא מה השתנה.
כאשר בוחנים את התמונה הרחבה, קשה לטעון – בנקודת הזמן הנוכחית – שהמלחמה שינתה את המציאות מן היסוד. המשטר האיראני לא קרס. לא התרחש שינוי פוליטי בטהרן. גרעין הכוח של הרפובליקה האסלאמית – ההנהגה, משמרות המהפכה והאידיאולוגיה שמניעה אותם – נותר בעינו. אפילו בתחום הגרעין, שסביבו נסב חלק מרכזי מהעימות, כבר ברור שחלק מן היכולות שרדו: ידע, תשתיות ואולי גם חומרים.
המשמעות היא שהישגי המלחמה הם בעיקר בתחום גריעת היכולות. מצב כזה הוא בהגדרה הפיך. משטרים לומדים, מסתגלים ומשקמים את כוחם. ההיסטוריה של המזרח התיכון מלאה בדוגמאות לכך. לכן ייתכן מאוד שהמלחמה הנוכחית איננה סוף הסיפור, אלא רק עוד פרק בו.
ייתכן שבעוד כמה שנים – ואולי אפילו מוקדם יותר – ישראל תמצא את עצמה שוב מול אותה דילמה: איראן שמנסה לשקם את יכולותיה, וישראל שנאלצת לשקול פעולה צבאית נוספת כדי לעצור אותה. אלא שבפעם הבאה איראן תגיע אחרת לגמרי. היא תהיה פצועה, מושפלת ונחושה יותר לנקום. היא תנסה לסגור את כל הפערים שנחשפו במלחמה הזאת: לפזר נכסים, להסתיר תשתיות, להקשיח מתקנים ולהעמיק שיתופי פעולה עם מדינות עוינות למערב.
אבל האפשרות המסוכנת ביותר היא המסקנה האסטרטגית שאיראן עלולה להסיק מן האירועים: שהדרך היחידה למנוע מתקפות עתידיות נגדה היא הרתעה גרעינית. אם זה יהיה הלקח בטהרן, המשטר יעשה כל שביכולתו כדי לרוץ אל הפצצה – במהירות, בחשאי, ואולי גם בעזרת שותפים חיצוניים. שיתופי פעולה כאלה כבר התרחשו בעבר, ואין סיבה להניח שהם לא יכולים להתרחב בעתיד. בתרחיש כזה נוצר פרדוקס מסוכן: המבצע שנועד לעצור את הגרעין האיראני עלול דווקא להאיץ אותו.
חשוב להדגיש: זהו איננו התרחיש היחיד. ייתכן גם עתיד אחר, שבו הלחץ הצבאי והכלכלי יחליש את המשטר לאורך זמן, שבו איראן תירתע מהמשך ההסלמה ואולי אף תבחר במסלול אחר. אבל מדיניות אחראית אינה יכולה להיבנות רק על התרחיש האופטימי ביותר. היא חייבת לקחת בחשבון גם את האפשרות הפסימית – ולהיערך אליה.
לנשיא ארצות הברית עשויים להיות שיקולים שונים משל ישראל. מבחינתו, עצירת הלחימה והכרזה על ניצחון עשויות להיות יעד בפני עצמו
בהקשר הזה יש להביט גם על וושינגטון. לנשיא ארצות הברית עשויים להיות שיקולים שונים משל ישראל. מבחינתו, עצירת הלחימה והכרזה על ניצחון עשויות להיות יעד בפני עצמו. הלחצים הפוליטיים בתוך ארצות הברית, העלויות הכלכליות של עימות מתמשך והחשש מהסלמה אזורית רחבה – כל אלה דוחפים באופן טבעי לכיוון של סיום מהיר של המערכה.
אל המשוואה הזו מצטרף גם לחץ מצד מדינות המפרץ, שחוששות מהמשך הסלמה אזורית ומהשלכותיה על הכלכלה, על שוקי האנרגיה ועל ביטחונן. מבחינתן, גם אם איראן נחלשה, העדיפות העליונה היא לבלום את המלחמה ולחזור ליציבות. במציאות כזו, ייתכן מאוד שנראה בקרוב הכרזה אמריקאית על "ניצחון". אלא שהכרזה כזו אינה בהכרח משקפת הכרעה אסטרטגית אמיתית. ייתכן שהיא רק מסמנת את סוף הסבב הנוכחי.
אם כך יהיה, ישראל עלולה לגלות שהבעיה האיראנית לא נפתרה – אלא רק נדחתה. ואולי אף החריפה. איראן שתצא מהמלחמה הזו פצועה אך נחושה, עלולה להשקיע את השנים הקרובות בבניית היכולת שתמנע את המכה הבאה. זו הסיבה שדווקא עכשיו, ברגעים שבהם נשמעות הכרזות באולפנים על ניצחון, חשוב להישאר מפוכחים. ייתכן שהמלחמה הזאת אינה המלחמה. ייתכן שהיא רק עוד סבב.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר ב-INSS, אוניברסיטת תל-אביב, ולשעבר בכיר במל"ל
