"הזובור" שעבר זלנסקי בבית הלבן לא הפתיע את מי שעקב אחרי כוונותיו הגלויות של טראמפ: העדפת "נכסים מניבים" על פני חובות אבודים. ארה"ב, תחת ממשל ביידן, העניקה תמיכה מסיבית לאוקראינה, אך עם חילופי הנשיא בבית הלבן השתנה היחס למלחמה בתכלית. מה הם האינטרסים האמריקניים של ממשל טראמפ, והאם השינויים הדרמטיים טובים לישראל?
מי שעקב אחר איומי הדוב הרוסי, לא הופתע. כבר בכנס שנערך ברומניה בשנת 2005 הוכרז על הכוונה לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו. בקרמלין מיהרו להבהיר: מדובר בקו אדום. האיומים הרוסיים לא נלקחו ברצינות, והתוצאה ידועה.
הרוסים מאז ומעולם ראו באוקראינה לא רק מדינה שכנה, אלא חלק בלתי נפרד מהעומק האסטרטגי שלהם. מנגד, זלנסקי הימר על תמיכה מערבית בלתי מסויגת. מהר מאוד גילה יחד עם יתר העם האוקראיני כי ההבטחות הגדולות לא תמיד מגובות במעשים.
עם הזמן הסתמכה אוקראינה יותר ויותר על סיוע אמריקני ואירופי, אך כעת, בעקבות שינוי הגישה האמריקנית, נותרה אוקראינה במצב קשה במיוחד. המלחמה ברוסיה גזלה משאבים עצומים מארה"ב ורוקנה את מחסני התחמושת שלה, כולל אלו בישראל. לממשל האמריקני החדש נמאס לשרוף כסף על מלחמה חסרת הישגים ותכלית. בנוסף, טראמפ מקיים כעת מגעים ישירים עם הקרמלין, בעוד זלנסקי מאבד מכוחו והשפעתו. ההיחלשות האוקראינית מנוצלת היטב על-ידי הקרמלין ומשמשת את רוסיה ביעילות למימוש יעדיה הצבאיים והדיפלומטיים.
המערב מתקשה לנצח באוקראינה, בין היתר בשל כושר הסיבולת הרוסי, המבוסס על מסורת של הקרבה וציות מוחלט למנהיגות. פוטין מנצל זאת כדי לגייס חיילים ולתחזק את המאמץ המלחמתי, למרות הסנקציות הבינלאומיות. דינמיקה זו מזכירה את מלחמות רוסיה בעבר: צ'צ'ניה, אפגניסטן ומלחמת העולם השנייה כולן מלחמות שארכו שנים ארוכות. בעניין זה, יש לזכור כי רוסיה אינה פועלת לפי אמות מידה מערביות. היא מוכנה להקריב משאבים אדירים, במיוחד של כוח אדם, ולחכות שנים מתוך ידיעה שהמערב מפולג, חסר סבלנות אסטרטגית ובעיקר רגיש לאובדן חיי אדם.
מבחינה אסטרטגית השיגה רוסיה את מרבית יעדיה המרכזיים. למרות הכישלון להפיל את ממשלת זלנסקי. ראשית, מוסקבה מחזיקה כעת באזורים נרחבים במזרח ודרום אוקראינה, ולמעשה יצרה רצף טריטוריאלי עד חצי האי קרים. שנית, בלימת הצטרפות אוקראינה לנאט"ו הפכה לעובדה, כאשר מדיניות טראמפ תומכת בגישה הרוסית של דחיית שילובה של קייב בברית הצפון-אטלנטית. לבסוף, ההיחלשות הגוברת של נאט"ו, לצד חוסר האמון בקרב חברותיה, משחקת לטובת הקרמלין ומחלישה את הקואליציה האירופית.
האם זה טוב לישראל?
בגדול, מאוד. ראשית, הפחתת המעורבות האמריקנית באוקראינה מאפשרת לה להפנות יותר משאבים ואנרגיה למזרח התיכון. כידוע לכולם היציבות באזורנו נפגעה, זאת גם כתוצאה מהתמקדות היתר של ארה"ב בזירה האירופית, וכעת יש סימנים לשינוי. במקביל, היחסים בין רוסיה לאיראן עלולים להתערער אם מוסקבה תמצא עצמה פחות תלויה בטהרן עבור אספקת תחמושת למלחמה באוקראינה.
פוטנציאל נוסף טמון בניתוק רוסיה מציר סין-איראן. וושינגטון מושכת בחוכמה את רוסיה החוצה מהציר, זאת בניסיון לפרק את הבריתות המאיימות על המערב. אם מהלך כזה יצליח, ההשפעה האיראנית תיחלש משמעותית, וזהו יתרון ברור לישראל. בנוסף, התייצבות היחסים בין וושינגטון למוסקבה עשויה למנוע חיכוכים אזוריים מיותרים ובכך לצמצם את הסיכוי להסלמה בין טורקיה, מצרים ושחקנים אחרים העלולים להתייצב מול ישראל.
המצב החדש במזה"ת מחייב כמו תמיד התנהלות זהירה, אך הוא ללא ספק מעמיד את ישראל בעמדה טובה בהרבה משעמדה בה אך לפני מספר חודשים
מעבר לכך, רוסיה אינה מעוניינת לראות את המזרח התיכון יוצא משליטה, ובוודאי שאין לה עניין באיבוד נכסיה בסוריה בה הייתה מושקעת באופן היסטורי. שימור הסטטוס-קוו בסוריה עשוי לפעול לטובת ישראל המעדיפה נוכחות רוסית, שעם כוחותיה כבר הוכח שניתן לעשות עסקים, על פני הכוחות האיראניים. למעשה, אם וושינגטון ומוסקבה יתאמו עמדות במזרח התיכון, ישראל תוכל ליהנות ממצב בו שני הגורמים המרכזיים משפיעים על האזור מצמצמים עבורה את ההשפעה האיראנית.
השאלה הגדולה היא כיצד טראמפ יבחר לנהל את המשבר. עבורו, רוסיה היא נכס גלובלי, בעוד שאוקראינה מהווה כעת נטל. מדיניותו תואמת את הגישה הרוסית: פירוק הבריתות הישנות לטובת סדר עולמי חדש בו לכל מעצמה הוגדר אזור השפעה ברור. המשמעות עבור ישראל היא פוטנציאל אדיר לשיתוף פעולה מחודש עם מוסקבה, לצד הסתגלות למערכת יחסים כמעט הרמונית עם המשטר החדש בארה"ב.
אמיר אביביצילום: יריב כץהמצב החדש במזה"ת מחייב כמו תמיד התנהלות זהירה, אך הוא ללא ספק מעמיד את ישראל בעמדה טובה בהרבה משעמדה בה אך לפני מספר חודשים. על ישראל להמשיך להוות נכס אסטרטגי עבור ארה"ב המרוכזת כעת במטרת העל שלה: ההתמודדות מול סין. ההזדמנויות שנוצרו הן כעת רבות ומרחיקות לכת, החל מהזדמנות להפלת המשטר באיראן, עבור בנתיב אנרגיה מהודו דרך סעודיה וכלה אפילו באפשרות להכנסתן של לבנון ועיראק להסכמי שלום עם ישראל דוגמת הסכמי אברהם.
תא"ל (במיל') אמיר אביבי הוא מייסד תנועת "הביטחוניסטים"
