ב-1932 פרסם זאב ז'בוטינסקי מאמר מכונן, לפחות עבור המיעוט הרוויזיוניסטי. כותרתו: "על אוואנטוריזם". אוואנטורה, ביידיש, הוא משהו שנמצא בין הרפתקה לקטטה. "אוואנטוריסט", הרפתקן רודף בלגן, הייתה עלבון חריף בעולם הזהיר של העיירה היהודית. בא ז'בוטינסקי ואמר – בהקשר למלחמה בספר הלבן – בדיוק ההפך. יש רגעים שצריך הרפתקנים כאלה, שישנו את העולם, שימחאו להם כפיים רק אם דברים יצליחו ויגנו אותם מיד אם ייכשלו. ובמילותיו שלו: "והיכן כתוב הדבר, ומה מקור המסקנה הבלתי-מעורערת, שבין אמצעיה הרבים של המלחמה נעדר מקומו של האוואנטוריזם? לקחה של ההיסטוריה הוא אחר. ההיסטוריה מלמדת שלעיתים קרובות גם אוואנטורה שלא צלחה הינה אמצעי במלחמה. בפרט "כשאין זו אוואנטורה של יחיד, אלא של יחידים רבים". הוא מציע "לצפצף" (כך במאמר) על הגבלות המנדט – ולעלות ארצה.
כאשר חושבים על התוכנית השאפתנית להפלת המשטר באיראן, אי-אפשר אלא לחשוב על האוואנטורה. מילא לנסות להפיל את המשטר באמצעים כלכליים, במבצעי השפעה, בזריעת אימה ובלבול, לאורך זמן, בשחיקה איטית. אבל לנסות לגייס כסוכן ולהמליך את נשיא איראן לשעבר, ומכחיש השואה, מחמוד אחמדינג'אד? ליזום פלישה כורדית בהיקף מלא? זה סוג של פרויקט שמעצמות-על עלולות להיכשל בו. ישראל ניסתה לעשות זאת, והשקיעה בכך מאמץ עצום. בשבועות האחרונים, בעיתונים "הניו-יורק טיימס" ו"הארץ", פורסמו פרטים רבים ומעניינים על הניסיון הזה.
בעמודים הבאים יוצגו פרטים נוספים על המטרה האזורית השאפתנית ביותר שישראל ניסתה לקדם: שינוי משטרי במדינה של כ-100 מיליון בני אדם, מעצמה אזורית. ולעשות זאת בעת מלחמה, ובתיאום עם מעצמת-העל היחידה, ארה"ב. במצגת שהוצגה לקבינט בידי המוסד, ערב היציאה למבצע, נאמר כי שינוי המשטר יגיע בתוך "שנה עד שלוש שנים"; הסתייגות ראויה, שהרי גם המהפכה האיסלאמית לא קרתה ביום אחד. המוזיקה ששמעו השרים הייתה שונה. "הבנו", אמר לי אחד מהם, "שהולכים לשינוי המשטר במהלך מהיר וגורף, בהרג המנהיג הנוכחי, בפלישה כורדית, עם אחמדינג'אד כסוכן שלנו, עם מפגינים ברחובות".
הבחנה ראשונה: שוב ושוב העניין תואר כ"מבצע של המוסד". המוסד היה ללא ספק הרוח החיה, המתכנן והדוחף. אך זה היה מבצע של מדינת-ישראל, בפקודת הקבינט. המבצע היה תולדה של תפיסה שהלכה והשתרשה בדרג המדיני והושרתה על מערכת הביטחון: לא יהיה פתרון למשבר הגרעין האיראני ולחיכוך עם איראן ללא חילופי המשטר. נוצרה הזדמנות לשינוי משטר אחרי מלחמת 12 הימים, ולאור נוכחות טראמפ בבית הלבן. ישראל חייבת לנסות זאת, כי ההזדמנות עלולה לחלוף. המחיר של אי-פעולה, גם בסכנה של כישלון, גבוה יותר ממחיר של פעולה. המילים הללו נאמרו מפורשות על ידי נתניהו לנשיא האמריקני.
ואכן, אבי התפיסה הוא בנימין נתניהו.
הדברים האלה אינם פרשנות. מטרות מלחמת "שאגת הארי" לא פורסמו מעולם באופן רשמי לציבור. אחרי שיחות עם מספר דו-ספרתי של מקורות, צבאיים ופוליטיים, אפשר להבין כי המטרה המרכזית הייתה להביא לפגיעה עמוקה או הסרת איומים הנשקפים מאיראן למדינת-ישראל באמצעות יצירת התנאים הצבאיים לשינוי המשטר באיראן. ייתכן שאלה אינן המילים המדויקות, אבל "יצירת התנאים לשינוי המשטר" הייתה השורה התחתונה.
הניסוח הזה היה תוצר של פשרות, בין היתר עם צה"ל; מהרגע הראשון במלחמה, הצבא הסביר שאיננו יודע להביא לשינוי משטר בעצמו. עבור המטכ"ל, המאמץ העיקרי היה פגיעה אסטרטגית באיראן, גריעת יכולות לאורך זמן. הסיוע למוסד – כך זה נתפס – היה מאמץ משני. מדוע "יצירת התנאים" ולא "הפלת המשטר"? גורם ביטחוני ניחש בפניי: צה"ל ידע שמדובר במטרה מורכבת, אולי בלתי-אפשרית. הוא לא רצה להיגרר למלחמה שמטרתה כה מוחלטת, שהיא יכולה להתארך לנצח, והרבה מעבר למספרי הטילים המיירטים של צה"ל.
ובכל זאת, הקבינט הצביע על מטרה שהיא – מעשית – ניסיון לחילופי משטר. מטרה כה גדולה, יש שיאמרו מגלומנית, שמשמעה הקצאת משאבים, עם משמעויות אזוריות חריפות. ובמילים אחרות: גרעין וטילים בליסטיים אולי חשובים, אבל לא הגביע הקדוש, וגם לא המסר של המלחמה שאחריה. בעוד שמלחמת 12 הימים ביוני 2025 ("עם כלביא") תיעדפה את הפגיעה בפרויקט הגרעין – ואכן הובילה להפסקת ההעשרה הגרעינית – "שאגת הארי" נועדה להיות המלחמה שתסיים את כל המלחמות. לפחות מול איראן.
התוצאה נכון לשעה זו: התעשייה הצבאית של איראן ובפרט מסלול ייצור הטילים הבליסטיים נפגעו קשות, והועמקה הפגיעה בתוכנית הגרעין. צה"ל הסב לאיראן נזקים חמורים, שאפשר לאמוד במאות מיליארדי דולרים. המודיעין הישראלי הוכיח כושר חדירה יוצא דופן לממסד האיראני. אך אם המטרה של "שאגת הארי" הייתה ליצור תנאים לשינוי משטר, הרי המשטר חי, קיים ושולט באגרוף ברזל. גורמים (זרים) דאגו להדליף את פרטי התוכנית הישראלית, כולל הנכס מחמוד אחמדינג'אד. משעה שהמבצע הישראלי לא הוביל למטרה שנקבעה, המשטר יכול לומר שניצח. "ניצחנו - כי שרדנו".
מימין: חמינאי האב. החלטה גורלית, אחמדינג'ד. פיאסקו, חמינאי הבן. חותר לגרעין
(AP/Ebrahim Noroozi)
זו לא סמנטיקה: בקיץ 2025, "ציר ההתנגדות" היה מוכה אזורית והישראלים (לפי סקרים) חשו תחושת ניצחון. בקיץ 2026, רוב מוחלט של הישראלים לא חושב שניצחנו במלחמה את איראן (רק 11 אחוז סבורים שישראל ניצחה, לפי סקר חדשות 12), וציר ההתנגדות נראה מאושש יותר. בקיץ הקודם, האיראנים לא שלטו בהורמוז. שנה לאחר-מכן, הם מחזיקים במצר קריטי לכלכלה העולמית. המשטר לא ישרוד לנצח, אבל ספק אם המלחמה "יצרה את התנאים" לכך.
זה אינו סיפור על הרפתקה שלא עלתה יפה; רבים מהמעורבים טוענים שמבצע החלפת המשטר היה יכול להצליח אילולא אמריקה שינתה את דעתה לגבי מרכיביו. אין די כלים לשפוט, כי חלקים מהתוכנית עודם באפלה. הסיפור הוא של כשל מערכתי: איך מטרה אסטרטגית עצומה - שינוי משטר - הפכה למשימה ביצועית בלי שהדרג המדיני, צה"ל והמוסד הסכימו באמת על מהותה, מרכזיותה, היתכנותה והתאמת הכלים להגעה למטרה. בדיעבד, רוב הגורמים האלה גם חלוקים על העובדות.
"עם האוכל בא התיאבון" / העניין הזה התבשל שנים. טבח 7 באוקטובר וההחלטה של המנהיג העליון חמינאי להתערב במלחמה שוב ושוב בהתקפות ישירות על ישראל גרמו לראש הממשלה נתניהו להציג את הפלת המשטר כמטרה עליונה של המדיניות הישראלית. בתוך כך, במוסד ניהלו מאמץ עמוק ומרשים לחדור אל תוך הממשל באיראן; כפי שפורסם בתחקירים השונים, דדי ברנע נפגש עם נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד בבודפשט, תוצר של מגעים שנמשכו זמן רב. אחמדינג'אד הסתמן כמועמד מרכזי לאלטרנטיבה בתוך איראן; העובדה שגדל בתוך המשטר הפכה אותו לדמות אמינה יותר, לכאורה. לדרג המדיני הוצגו ראיות אנליטיות מבוססות לעוצמתו של אחמדינג'אד ומעמדו בציבוריות האיראנית, אלה ראיות שהוכיחו את עצמן שוב ושוב.
נתניהו נתקל בהתנגדות מנומקת של צה"ל דאז. הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן אהרון חליוה אמרו בדיונים סגורים כי יש יכולת מוגבלת ביותר להוביל באופן מתוכנן לשינוי משטרי במדינה כמו איראן. הם הזהירו כי הגישות המוצגות לעניין, בין היתר במוסד, יומרניות וחלולות מול עוצמת השליטה של המשטר בחברה האיראנית. שר הביטחון גלנט לא השתכנע אף הוא. ההסתייגות של צה"ל נמשכת עם חילופי התפקידים, אל תוך תקופת הרמטכ"ל אייל זמיר וראש אמ"ן שלומי בינדר.
מי שמביט מבחוץ, יכול לתמוה על ההתנגדות הצה"לית: מה רע בהפלת המשטר. מדוע לא לנסות.
התשובה הטכנית היא ששום דבר לא מגיע בחינם, וכל פרויקט גדול בא על חשבון פרויקט אחר. מדיניות ביטחון היא סדרי עדיפויות, ואין שום תשוקה להקדיש משאבים אדירים לתוכנית שצפויה להיכשל.
"כל עוד הכורדים היו במשחק, כולם שידרו הסכמה. כשהכורדים בחוץ, הכל התפוצץ", אומר גורם בכיר. גורם אחר מוסיף: "הדבר המדהים הוא שאחרי שטראמפ פסל את המעורבות הכורדית, נתניהו כפה את התוכנית המאולתרת החדשה של המוסד"
התשובה האסטרטגית קשורה לאופי המטרה: אם מנסים להפיל את המשטר ונכשלים, האייתוללות ניצחו.
אחרי מלחמת 12 הימים, משהו התחיל להשתנות. האיראנים הובסו באופן כה בולט ש"נפתחו לנו העיניים", כדברי גורם ביטחוני אחד; "עם האוכל בא התיאבון".
בקיץ 2025 מתבהר שאיראן משקמת מהר מהצפוי את המערך הבליסטי שלה. ברור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה "סבבים" מול איראן בסגנון מב"ם, המערכה בין המלחמות. "חשבנו שיש רק פתרון אסטרטגי אחד לזה: שינוי משטר", אמר לי בכיר שהיה מעורב בדיוני הקבינט והקבינט המצומצם, "אחרת אנחנו נידונים להמשיך לרוקן את הדלי הזה, פעם בכפית, פעם במצקת. זה לא בר-קיימא".
בשלב הזה, ראש הממשלה וראש המוסד כבר החזיקו בקו משותף שאפשר וצריך לנסות שינוי משטרי, והמוסד היה בלב עבודת שטח להכין הפיכה. צה"ל, מצידו, זיהה התעצמות מחודשת של משמרות המהפכה. הצבא החזיק בספקנותו כלפי הפלת המשטר, אבל חש דחיפות לטפל בפרויקט הבליסטי האיראני ובחלקים הנותרים מתוכנית הגרעין.
זירת החיסול של מנהיג איראן, עלי חמינאי. המשטר יכול לומר: "ניצחנו – כי שרדנו"
(Pleiades Neo (c) Airbus DS 2026)
ישראל מתחילה להשקיע משאבים נרחבים בהכנת מלחמה נוספת, רחבה יותר. חשוב להדגיש: מבחינת הדרג המדיני, מהרגע הראשון, התוכנית היא ניסיון להפלת הרפובליקה האיסלאמית. אך בצה"ל חושבים בעיקר על השלמת המשימות הצבאיות גרידא מהסיבוב שעבר - בליסטי, תעשייה צבאית, גרעין. במוסד מעריכים שיהיה אפשר וכדאי לבצע אותו במאי-יוני 2026. בצה"ל מדברים על סתיו 2026. ראש הממשלה לוחץ ללא הרף להקדים.
בדצמבר 2025 מתפרצות הפגנות הענק וההתקוממות באיראן. אפשר להניח שאגף ההשפעה במוסד עושה ככל יכולתו לסייע להן; לשם כך הוקם. המשטר מגיב ברצחנות המונית כלפי האזרחים האיראנים. אם "עם כלביא" של יוני 2025 הסתיים בתחושת סיפוק עמוקה במערכת הביטחון, התערערות איראן בדצמבר וינואר 2026 גורמת לכמעט אופוריה. פעמי משיח. הנשיא טראמפ מבטיח לבוא לעזרת המפגינים. המוסד וצה"ל מקבלים הוראה מראש הממשלה להיערך למלחמה הגדולה; להאיץ את התוכניות לפעולה.
בינואר ופברואר 2026, המערכת הישראלית כולה ממוקדת בהכנות למלחמה. התוכניות לא קרובות להיות מוכנות, בפרט לא בהקשר להפלת המשטר. ביטוי המפתח הוא "לא לפספס את ההזדמנות".
המוסד מנסה להבשיל במהירות את מגעיו עם הפלגים הכורדיים. אלה הופכים להיות אבן פינה של תיכנית ההפיכה; הם יפלשו ממערב, יעברו מעיר לעיר, יצרפו אליהם כורדים נוספים ואיראנים בכלל, וישעטו לטהרן. במקביל, אחרי שלב ההפצצות הראשוני, ההמונים ייצאו לרחובות כמו בדצמבר 2025. סערה מושלמת.
לוגיסטית, לפי הפרסומים, ישראל מספקת נשק. היא מנסה להקים קואליציה כורדית. צריך לעצור ולומר כאן: אנשי מודיעין ישראלים שעסקו באיראן לאורך שנים רבות סבורים שכל הישענות על הכורדים, על פניו, היא "הזיה מוחלטת, פראית". המוסד אומר: איראן היא המחלקה שלנו. אנחנו מבינים בזה. הכורדים לא ישתלטו על איראן – הם בעיקר יעסיקו את המשטר, בעוד הציבור מפיל אותו.
רבות מהבעיות עם הכורדים פוליטיות: כיצד מביאים כמה פלגים שונים לפעול יחדיו, ובדרך שיכולה להוביל את איראן לשינוי פוליטי. בין היתר, ישראל כופה על הכורדים שימוש בדגל איראן המלוכני (עם האריה, מתקופת שושלת פהלווי), להבדיל מהדגל הכורדי (ישראל גם דאגה לאספקת הדגלים). הרזולוציות גבוהות למדי: במוסד רוצים לגדר את החשש שהכורדים יבצעו פוגרומים ברחבי איראן במהלך פלישתם. התנאי המוצב להם הוא "עשרת הדיברות" (כך הוא מכונה): בלי רצח, ביזה, גניבה, אונס ופשעי מלחמה. "אם תסטו מזה", מזהירים הישראלים את הכורדים, "חיל האוויר הישראלי לא יגבה אתכם. האיראנים ישחטו אתכם".
מימין:בינדר. דו"ח פסימי, זמיר. חזון מבצעי
(גדי קבלו, דובר צה''ל)
חיל האוויר הוא נקודה מהותית. ישראל איננה אומרת לבית הלבן, לנשיא טראמפ או לסי-אי-איי שהתוכנית היא פלישה כורדית, אלא פעולה משותפת של הכורדים עם חיל האוויר הישראלי. זה נאמר מפורשות, כך. חיל האוויר אמור לפתוח פרוזדורים קרקעיים לכורדים, וגם לטפל באיומים מתפתחים. הכורדים, כוח שבתחילה אמור למנות כ-15 אלף לוחמים, אמורים לשחרר ערים, ולצרף אליהם עוד איראנים, עד שיהיה מדובר ב"150 עד 200 אלף" שמתקדמים לעבר טהרן, עם סיוע אווירי ישראלי.
עוד לפני כן אמורים להתרחש צעדים רבים אחרים, כמו התקוממות של מיעוטים נוספים והפגנות ענק, זמן-מה אחרי פתיחת המתקפה, של אזרחים ברחבי איראן.
בצה"ל אוהבים את המילה "תכלול"; מתכלל המלחמות בישראל הוא הצבא. בתחקיר של מיכאל האוזר טוב על המלחמה פורסם כי אמ"ן הסתייג עמוקות מהמבצע להפלת המשטר, וכי חטיבת המחקר באמ"ן כתבה דו"ח שהעריך שסיכויי ההצלחה נמוכים. דו"ח כזה אכן נכתב. ראש אמ"ן, האלוף שלומי בינדר, קבע כי הסבירות לנפילת המשטר נמוכה. היה לכך גם פירוט מקצועי: למשל, שקשה לסמוך על הכורדים, ושמידת התמיכה של האמריקנים "אינה ברורה". באמ"ן הזהירו גם שהמשטר יפיל את האינטרנט מיד, ולכן הסיכויים לתאם מהפכה יפחתו משמעותית.
בקיץ 2025 מתבהר שאיראן משקמת מהר מהצפוי את המערך הבליסטי. "חשבנו שיש רק פתרון אסטרטגי אחד: שינוי משטר", אומר בכיר שהיה מעורב בדיונים. "אחרת אנחנו נידונים להמשיך לרוקן את הדלי הזה, פעם בכפית, פעם במצקת"
אפשר להוסיף עוד התרעה חשובה: חטיבת המחקר באמ"ן סברה שאם המאמץ לשינוי המשטר ייכשל, יגבר הסיכון לפריצה של איראן להשגת נשק גרעיני. שזהו "סיכון שיש לגדר אותו".
זו חוות דעת דרמטית והיא נמסרה כחלק מדו"ח כתוב. היא מזהירה כי מחיר הכישלון בשינוי המשטר יכול להיות יקר מאוד. רבים ממומחי איראן כיום מעריכים כי מוג'תבא חמינאי אכן שוקל פריצה לפצצה.
"המסקנה הנכונה מהפגנות דצמבר-ינואר הייתה צריכה להיות שהמשטר ניצח בקרב ההישרדות", אמר לי גורם ביטחוני בעל ניסיון רב, "המפגינים נהרגו. חבריהם נסוגו. המשטר הפעיל כוח קטלני. זה טיעון נגד ניסיון להפיל את המשטר חודשיים לאחר-מכן".
אלה נקודות חשובות. מומחים לאיראן ברחבי העולם מגיבים כמעט בזלזול למשמע פרטי התוכנית של ישראל. לדידם, המנגנון הענק של הרפובליקה האיסלאמית אינו יכול ליפול בגלל איום חיצוני שכזה, בוודאי שלא בעת מלחמה. לכאורה, הספקנות של אמ"ן הוכיחה את עצמה היטב ובאופן מדויק. למרבה הצער.
במוסד מספרים סיפור הפוך לגמרי: שלא הייתה הסתייגות של אמ"ן, אלא שיתוף פעולה מופלא. כאשר שוחחתי עם מקבלי החלטות פוליטיים, כולל כאלה שמתחו ביקורת עַזָּה על תוכנית המוסד לשינוי המשטר, הם אמרו כי לא שמעו אזהרות חריפות מצה"ל על התוכנית להפלת המשטר.
למעשה, הם טוענים שלא שמעו הסתייגויות בכלל. לא בישיבות ההתייעצות המצומצמות של הקבינט המצומצם (של ראשי הסיעות), לא בישיבת הקבינט שהסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון.
"נראה לך", אמר לי אחד מהם, "שנשמע את כל ההערכות הקודרות הללו, שאין סיכוי לזה, שהכורדים לא רציניים, שהאמריקאים לא איתנו, שייתכן שהם יפרצו לגרעין, שזה לא יצליח – וזה לא יחולל דיון נרחב?". שר אחר אמר לי: "צה"ל די הסכים. ואם הוא הסתייג – הוא דיבר חלש. זו לא הייתה רק תוכנית המוסד, זו הייתה מטרת המלחמה. צה"ל השתתף והאמין בזה, ואם לא האמין עד כדי כך, אלינו זה לא הגיע". שוחחתי עם כמה אנשים שישבו בחדרים הללו, ולכולם גרסה דומה: "צה"ל זרם לגמרי".
בצה"ל דוחים זאת בחריפות ואומרים כי כל גדרי הספקות והסכנות הוצגו בישיבות הרלוונטיות בפני מקבלי ההחלטות, גם בכתב, והעניין ממוסמך. איך זה מתיישב עם דברי השרים? בכירים לשעבר במערכת הביטחון משיבים שלעתים השרים שומעים מה שהם רוצים לשמוע. אם משהו לא הצליח - הם לא שמעו את האזהרות קודם לכן.
הנה שאלה מתחייבת: באילו דיונים, ובאילו פורומים. הרי הקבינט בפורום המלא שלו כמעט לא דן בתוכנית המלאה, מחשש לדליפה. מה נשאר? ישיבות קבינט מצומצם, ופגישות קטנות עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון. אין ספק שנתניהו קיבל דו"ח מאמ"ן מחקר, שמביע ספק חריף לגבי הסיכוי לשינוי משטר. האם הוא מנע את הצגת הביקורת באורח מלא בקבינט, כולל זה שאישר את המלחמה? ובכלל, מה ההסבר לפער עובדתי כה קיצוני בין שרים והמוסד מצד אחד, לבין צה"ל מהצד השני?
בין "בולשיט" ל"מגוחך"/ ב-11 בפברואר מתקיים התדרוך לנשיא האמריקני. ראש המוסד דדי ברנע והרמטכ"ל אייל זמיר מציגים את החזון המבצעי-הישראלי. הישראלים לא יודעים את מה שיפרסמו העיתונאים מגי הוברמן וג'ונתן סוואן מאוחר יותר: שבכירים בארה"ב, אחרי שהם שומעים את הפרזנטציות הישראליות על המלחמה, ובעיקר על שינוי המשטר, לא השתכנעו. חשבו שזה "בולשיט", אם לצטט את שר החוץ מרקו רוביו. או "מגוחך" לפי מקבילו של דדי ברנע, ראש הסי-אי-איי.
כעבור כמה ימים, אומרים בישראל, מתקבל האור הירוק מהבית הלבן להתקדם.
המלחמה מתחילה 17 יום מאוחר יותר; נערכת ישיבת קבינט ממש ברגע האחרון, רק כדי לקבל חותמת גומי מהשרים - נוהל רגיל בימי נתניהו. לאחריה יוצאת לדרך ההתנקשות בחמינאי ובני ביתו. צה"ל מתחיל להיערך לסיוע אווירי לכורדים, אבל מתעדף מטרות קריטיות קודם-לכן. הכוחות הכורדיים מוכנים בהתראה של 48 שעות להתחיל בפלישה, אך הפקודה לא ניתנת. הפרטים מתחילים לדלוף.
כשבוע אחרי הפתיחה, הנשיא האמריקאי עוצר את התוכנית הכורדית. מתפרסם שנשיא טורקיה ארדואן מתערב ומתקשר לטראמפ. בדיעבד, ארדואן סיפר כי המהלך של פלישת כורדים לאיראן היה עלול להוביל לתגובה של טורקיה עד כדי הידרדרות למלחמה בינה לבין ישראל. שלושה ימים מאוחר יותר, בישראל מבינים כי אמריקה סגרה את הדלת לפלישה הכורדים לאיראן.
המוסד יכול היה לבוא ולומר דבר פשוט: הייתה תוכנית. היא נעצרה. אי-אפשר לשפוט את "הכישלון" או "אי-ההצלחה" בהפלת המשטר, כי לא ניתנה פקודת ההפעלה. היו נכסים נוספים, אמצעים אחרים, בעלי ברית - שלא הופעלו. אין ערובות שזה היה מצליח, אבל בכלל לא נתנו לנו לנסות.
"המוסד לא סיפק הרבה ממה שהבטיח, עוד לפני הכורדים", אמר לי שר אחד בתגובה, "התחילה להישאל השאלה: אם מדובר בפנטזיונרים".
לפי רוב הגורמים המעורבים בהחלטות, עד כישלון המהלך הכורדי יש אווירה של קונצנזוס ועבודה הרמונית יחסית בצמרת הביטחונית הישראלית. יש מטרה, היא קשורה ביצירת "תנאים" להפיכה באיראן. צה"ל קורא לזה "פגיעה חריפה במשטר", המוסד שאפתני הרבה יותר, והקואליציה הזו מצליחה לעבוד יחד.
אך עם קבלת ה"לא" מהבית הלבן, הכול משתנה. נתניהו וגם ראש המוסד ברנע מתעקשים שיש עוד מה לעשות, או לפחות לנסות. בתוך 48 שעות מביא המוסד תוכנית מאולתרת ומהירה, "טלאי על טלאי", כלשון אחד המעורבים. המוסד מבהיר שזו כבר לא "ה-תוכנית" אלא מאמץ של הרגע האחרון, ומנמיך ציפיות.
אם עד אותו רגע ישנה הרמוניה (לכאורה) במערכת הישראלית, בשלב השני ההסכמות מתפוררות. צה"ל, הרמטכ"ל ושרים סבורים שהניסיון המגמגם להביא להחלפת המשטר הוא בזבוז של משאבים יקרים. שעות טיסה, תחמושת. ובעיקר: של שעון החול האוזל לסיום המלחמה. הוויכוחים קשים. "בשלב הראשון, כאשר הכורדים היו במשחק, כולם היו בהסכמה – או שידרו ככה. כשהכורדים בחוץ, הכול התפוצץ", אמר לי גורם בכיר. גורם אחר הוסיף: "הדבר המדהים הוא שאחרי שטראמפ פוסל את המעורבות הכורדית, נתניהו כופה את התוכנית המאולתרת החדשה של המוסד. עוד פנטזיה שברור שלא תעבוד".
במסגרת התוכנית המאולתרת, חיל האוויר מנסה לצוד מחסומי בסיג', ומושמעת קריאתו הפומבית של ראש הממשלה נתניהו לאיראנים לצאת לרחובות ב"נורוז", חג האש. בישראל תולים בזה תקוות. האיראנים נשארים בבתים.
"שילמנו מחיר יקר על התוכנית החלופית", אומר מקבל החלטות אחד, "המשאבים מוגבלים. חיל האוויר לא ביצע את כל מה שהיה אפשר בגרעין. רצנו אחרי דברים אחרים".
אין ספק שנתניהו קיבל דו"ח מאמ"ן מחקר שמביע ספק חריף על הסיכוי לשינוי משטר. האם הוא מנע את הצגת הביקורת באורח מלא בקבינט, כולל זה שאישר את המלחמה? ובכלל, מה ההסבר לפער עובדתי כה קיצוני בין שרים והמוסד לבין צה"ל?
נוסחה פוליטית/ סיפור המעשה רחב ממה שתואר כאן. בתוכנית המוסד יש מרכיבים נוספים ובעלי חשיבות רבה ומשכנעת יחסית שלא פורסמו. אי-פרסומם יכול ליצור את הרושם שמדובר בתוכנית "רזה" בהרבה ממה שהארגון ניסה באמת להביא לידי מימוש. אך גם מהפרטים המוגבלים שתוארו, עולות שאלות חריפות.
לשרים, לצה"ל ולמוסד יש גרסאות שונות לגבי תכלית המלחמה. צה"ל התייחס למבצע המוסד להפלת המשטר כעניין שהוא מסייע לו; לא כמטרה מהותית. השרים ראו בכך מטרה מהותית, גם אם לא בהכרח ישימה באופן מיידי. המוסד תפס זאת כמטרת המלחמה המרכזית. ניסוח מטרת המלחמה ("יצירת התנאים" להחלפת המשטר) נבע מניסיון לחפות על חילוקי דעות חריפים.
התוצאה: נקבעה נוסחה פוליטית. הלחמת מילים שנועדה להוציא את כולם מרוצים. זו לא מטרה בהירה למלחמה.
במוסד טוענים שלא הייתה בכלל התנגדות של צה"ל לתוכניתו הראשונית – גם לא מאחורי הקלעים. בצה"ל אומרים כי הציגו בצורה מפורטת את הספקות והסיכונים של המהלך. שרים אומרים שלא הוצגה להם ביקורת ברורה של צה"ל על הניסיון להביא להחלפת המשטר; הם גם אומרים שהמוסד לא סיפק את הסחורה עוד לפני בלימת המהלך הכורדי. זהו פער עובדתי בלתי נסבל.
אם לשפוט לפי תגובותיהם, רוב מוחלט של המומחים לאיראן בישראל ובעולם רואים בתוכנית המוסד - פלישה כורדית, התקוממות של מיעוטים, צעדים נוספים, גיוס אחמדינג'אד - פיאסקו. במוסד התעקשו שמדובר במתווה ריאלי, משכנע, אמין – כולל הוכחות אמפיריות. זה פער מקצועי בלתי מתקבל על הדעת.
אפשר היה לחזות שטורקיה תתנגד לכוח כורדי שינסה להשתלט על מדינה ריבונית, בפרט לטובת מדינת-ישראל. כל מי שמכיר את הממשל האמריקאי, יודע על יחסיו הקרובים של הנשיא טראמפ עם הנשיא ארדואן. כיצד ישראל יצאה למבצע כזה ללא הכנה להתנגדות אפשרית של טורקיה? מי החזיק בתיק ארדואן?
לזכות האוואנטורה/ המערכה מול איראן טרם הסתיימה. הפגיעה העמוקה בתעשייה הצבאית ובתעשיית הגרעין האיראנית איננה מוטלת בספק. מצוקת המשטר היא עובדת יסוד, והאינפלציה והמצוקה הכלכלית מעידות על כך. לעיתים, מעשים וכוחות קטנים מאוד גורמים לנפילת אימפריות – גם גדולות וחזקות מאיראן; הרבה פחות מ-15 אלף איש חמושים הפילו את ברית-המועצות. מי יודע, אם טראמפ היה מאשר את הפלישה הכורדית, אולי המשטר היה מתערער, או לפחות מידרדר למלחמת אזרחים. או-אז, כולם היו משבחים את האוואנטורה של המוסד. בדבר כזה צריך להצליח רק פעם אחת.
אלה מילים הכרחיות, אך לא משכנעות. בדצמבר 2025 החלה התקוממות באיראן, ויחד עם חולשת המדינה אחרי "עם כלביא", ההבטחה של טראמפ לגונן על המפגינים, ההצלחה האמריקאית בוונצואלה והיכולות העילאיות שהפגינו אמ"ן וחיל האוויר, נוצרה אווירה שהכול אפשרי. כולל הפלת משטר. נתניהו, ריח הבחירות באפו, דחף – ודחף חזק. זה בדיוק המקום שבו שרי קבינט ואנשי ביטחון היו צריכים להריח את הסכנה הברורה: גשר אחד רחוק מדי.
חמור מכך: לא נעשה עבודת מטה שראתה את המערכה כולה. מי שרוצה להמליך מלכים, צריך להבין מלכויות. מה יקרה למעמדה של ישראל בארה"ב אם זו תדחוף פומבית למלחמה כוללת מול איראן (התשובה: התרסקות קשה, אולי גורלית). כיצד תוכל טורקיה לשבש את המהלך הכורדי (בטלפון אחד). אם המנהיג יחוסל, האם הדלת לא תיפתח להקצנה מסוכנת? (נפתחה). בעיקר: ישראל לא הבינה ולא מבינה עד רגע זה את ההתנהלות האמריקאית סביב מצר הורמוז. "זו תעלומה", אמר לי גורם בקיא.
זו אינה רק תעלומה, אלא כישלון של התיאום הישראלי מול ארה"ב. הורמוז היה ונותר ההישג האסטרטגי החשוב ביותר של איראן במלחמה.
בעידן נתניהו המאוחר, הביטוי "מגבלות הכוח" נכחד. מערכת הביטחון מצויה במלחמת התשה בלתי פוסקת מול דרג מדיני מתלהם וחסר גבולות. המל"ל לא מתפקד כגוף מטה אפקטיבי, בפרט למלחמה. האגף הביטחוני-מדיני משותק. את דרגי המקצוע במשרד החוץ לא סופרים. מסביב לראש הממשלה אין צוות עצמאי ומתפקד.
זה היה המצב ב-28 בפברואר כאשר ישראל יצאה למלחמה. זה גם המצב היום, אולי ערב עימות נוסף.
