יש הרבה מנצחים בפריימריז של הליכוד, אבל אחד שונה מהיתר - יריב לוין שדווקא על רקע השנים האחרונות - שנות הרפורמה והמחאה נגדה, הצלחתו בולטת יותר.
לאחר ההודעה על הרפורמה והמחאה, לוין הפך לשק חבטות לא רק של אנשי קפלן, אלא גם של קולות הימין, כולל מזוהי ליכוד, שהעבירו ביקורת על הדרך שבה ניהל את הרפורמה. שהוא לא ניהל אותה מספיק חכם, שהיה צריך להתחיל מהפרקליטות, שלא היה צריך להכריז עליה ועוד. גם לאחר הרפורמה נשמעו קולות לא מרוצים, בעיקר סביב גישתו ליצחק עמית, לגלי בהרב-מיארה ושופטי העליון. כך למשל, בסירוב שלו להכיר בעמית כנשיא העליון, או באירוע סביב החלפת המנעולים ליועמ"שית.
נכון או לא, זו אינה הנקודה. כי ההצלחה של לוין מספרת משהו גדול יותר מאכזבה מקומית של כמה אנשי ימין. היא מספרת שיש ביקוש בציבור הישראלי ובימין בפרט למה שעושה לוין ובדיעבד, הרפורמה שלו היא אולי באמת מהפכה - מהפכה בדרך בה המחנה הלאומי והימין תופסים את הבעיה והפתרון.
ואם הציבור לא מצליח להחליף את היועמ"שית, או להשפיע על שופטי העליון - לפחות שידעו מה הציבור חושב עליהם ומה הוא רואה בהם, ואת זה לוין נתן לו.
יריב לוין עם הבוחרים
(צילום: שלו שלום)
בזמן שהיו מי שהתקוממו על כך שלוין מתעסק ב״זוטות״ של האם עמית הוא נשיא העליון או לא, מסתבר שהרוב הרגיש שלוין דווקא פוגע בול בסנטימנט. נכון שהוא ירד במיקום בפריימריז מהראשון לשלישי אבל הירידה כמעט ואינה נספרת. כי אל מול האירועים שהיו פה, הדה-לגיטימציה שעברה הרפורמה והמתקפות שהוא עצמו עבר משמאל כמובן וגם מימין - מקום שלישי זה הצבעת אמון בלוין.
אבל לא רק בלוין האיש והפוליטיקאי, אלא גם בדרך וברעיון. רבים מנושאי דגל המאבק במערכת המשפט התקדמו במעלה הרשימה, כמו סעדה, שיקלי ואוחנה. גם אם מי שקידמו אותם אלו מתפקדי הליכוד, יש בכך עדיין אמירה שמשקפת הלך רוח ציבורי. ולכן, יהיה זה טרגי אם דווקא עכשיו הימין יפסיד את הבחירות.
לוין מעולם לא ביקש לרמוס את מוסד הייעוץ המשפטי, להוריד D9 על היועמ"שית או מערכת המשפט. הוא ביקש איזון. כזה שהיה יכול למנוע את ההתעמרות בחיילי כוח 100, את הפינוקים למחבלים דרך ארגוני ״זכויות אדם״, את המבנה המעוות של מח״ש, את גרירת הרגליים במינוי זיני, את עינוי הדין לכחלון, את ההתעמרות ברומן גופמן.
לכולם ברור שדבר מאלה לא היה קורה בממשלת שמאל. כמו שלאף אחד אין ספק שאם יאיר גולן ירצה לפטר את זיני לבהרב-מיארה לא תהיה בעיה
לכולם ברור שדבר מאלה לא היה קורה בממשלת שמאל. כמו שלאף אחד אין ספק שאם יאיר גולן ירצה לפטר את זיני לבהרב-מיארה לא תהיה בעיה. שאם ירצו למסור שטחים לאויבים כפי שהיה בממשלת בנט-לפיד - הייעוץ המשפטי לא יאמר דבר, ובית המשפט העליון לא יתערב.
לכן, הבחירות הקרובות הן לא על רפורמה משפטית, אלא על הדמוקרטיה הישראלית. האם היא תהיה בידיים של העם, או בידיהם של בהרב-מיארה ועמית. בארבע השנים האחרונות השניים האלה תפקדו כראשי ממשלה וראשי אופוזיציה לסירוגין.
זוהי לא סיסמה אלא מציאות. אחרת מי שהגה את הרפורמה לא היה מצליח כך.
