אריאלה אברהם חוותה את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים כמו כל מדינת ישראל, אבל דווקא בימי הקרבות הקשים קרה לה דבר מופלא. המושבניקית בת ה־24 מסגולה הפכה מאם לילד אחד - לאמא לארבעה. זה קרה אחרי שב־11 באוקטובר ילדה שלישייה, שני בנים ובת. צוותי עיתונות מקומיים וזרים פקדו את בית החולים קפלן ברחובות וביקשו לצלם את היולדת והתינוקות, שהפכו לשיחת היום.
המשפחה קיבלה מכתבי ברכה רבים מאנשים שלא הכירה, ובהם אחד מרגש במיוחד, אותו אריאלה שומרת עד היום: "אני הח"מ, הסופר יצחק אבינרי, שמעתי זה עתה ברדיו כי במושב סגולה נולדה לאחד החיילים שלישייה בשעה טובה. והנני שולח לכם בזאת, בשביל משפחת החייל, 300 לירות. מקווה שרבים ילכו בעקבותיי. בברכת שלום וחיים טובים". אבינרי היה בלשן ידוע ואחד ממחדשי השפה העברית שבין היתר הגה את המילים "תפוז" ו"רב מכר". על המכתב, בכל אופן, הוא לא השאיר פרטים.
"מבעלי יעקב לא קיבלתי שום מכתב", מחייכת אריאלה (74), שעדיין גרה באותו בית במושב. "יעקב שירת בתל נוף, קרוב לסגולה, ולכן הגיע הביתה או לבית החולים בכל הפוגה. לא היה צורך במכתבים".
כשפרצה המלחמה, היא הייתה מאושפזת בשמירת היריון. "הרופאים הגיעו לביקור ופתאום אחד מהם הדליק רדיו", היא נזכרת. "ואני אומרת 'יום כיפור, איך הוא מדליק?' ואז התחלנו לשמוע על המלחמה והגיוס. הוחלט לשלוח את כל היולדות הביתה כדי לפנות מקום לפצועים שיגיעו. הייתי מהבודדות שנשארו בגלל מצבי. זה היה קשה ומפחיד. גברים הגיעו להיפרד מהנשים בלי לדעת אם יזכו לראות את הילדים שיוולדו להם".
3 צפייה בגלריה
האחים עופר, אילה וצבי היום, עם האם אריאלה. "ידענו כל הזמן שיש לנו סיפור מיוחד" | צילום: שאול גולן
ב־11 באוקטובר 1973 נולדו צבי, עופר ואילה בניתוח קיסרי חירום, והבריתות נערכו אחרי כשבועיים, כשמצבם של התינוקות התייצב וגם האבא יעקב חזר לחופשה. במושב הם ידועים עד היום כ"שלישיית המלחמה".
מתי הבנתם שיש לכם סיפור יוצא דופן?
"ידענו כל הזמן", עונה עופר. "גם בגן, גם בבית הספר. ראינו את התמונה מבית החולים שהתפרסמה בעיתון. היינו מציגים את עצמנו כ'שלישיית מלחמת יום כיפור'. ביום השנה ה־20 למלחמה חזרו אלינו מעיתון 'לאשה', ואז שוב היה גל של פרסום. עד היום מדברים איתי על הכתבה הזאת, מהימים שנולדנו. אשתי מספרת שכשרק התחלנו לצאת, אחותה באה עם הכתבה וכולם נורא התרשמו".
איך היה הקשר ביניכם בילדות?
"הקשר ביני לבין צבי היה מאוד חזק. כשהייתי קטן היו לי בעיות נשימה, הייתי מגיע לבית חולים ויומיים אחריי היה מגיע גם אחי, למרות שלא היה לו כלום. הוא פיתח סימפטומים".
"גדלנו בבית חקלאי", מספרת אילה. "חבורה שכל הזמן משחקת ביחד בשטח, בהנהגת אחי הבכור. היינו ילדים מלוכדים. הבנים וגם הבנות היו אוהבים לבוא אלינו. בגיל ההתבגרות כל הבנות רצו להיות חברות שלי ולבוא לישון אצלנו, בזכות צבי החתיך. האחים שלי תמיד דאגו ושמרו עליי, קצת יותר מדי. הייתי מסתובבת עם שני שומרי ראש. אחר כך התגייסנו לצבא וכל אחד יצא לדרכו".
"צבי החתיך", כמו אחיו, יחגוג השנה יום הולדת 50, והוא צפוי להפוך לסבא בפעם הראשונה מבתו עדי (23), גם היא חצי מתאומים. "ברור שהסיפור הזה מלווה אותנו תמיד", הוא אומר. "היום יש המון שלישיות, אבל אז זה היה נדיר, וכשאתה מספר שנולדת במלחמה אז בכלל. יש סוג של ברית בין ילידי 73'. גם כשאני שומע על מישהו שנולד ב־73' אני שואל מתי, ואם הוא אומר אוקטובר יש לו נקודת זכות אצלי".
עופר התגייס לחיל החימוש כחשמלאי, צבי הלך לצנחנים ונלחם באינתיפאדה הראשונה ואילה שירתה בבסיס תל נוף של חיל האוויר, שבו שירת אביה. "כשהייתה עלינו הכתבה ב'לאשה' באו אליי עם העיתון ומאוד התרגשו", היא מספרת. "אפילו המפקד שלי. הם לא ידעו על זה. לא סיפרתי".
"אחרי שהשתחררתי נסעתי לאילת ושם פגשתי את אשתי", מספר צבי. "בהתחלה סיפרתי לה רק שאני חלק משלישייה, ואחר כך הוספתי את סיפור המלחמה, כי זה נשמע עוד יותר מרשים. אנחנו 27 שנה יחד".
זה מפתיע שחוזרים אליכם מדי כמה עשורים?
"בכלל לא. המלחמה הזו היא חלק מההיסטוריה הישראלית. עכשיו מציינים 50 שנה, ויעשו גם ב־60 וב־70 וגם במאה. זה תמיד ילווה אותנו. אנחנו, השלישייה שנולדה במלחמה, היינו קרן אור בכל הדבר הזה".
האב יעקב נפטר ממחלה בשנת 2000, כשהיה בן 52 בלבד. צבי, קבלן ויזם, מתגורר היום בחולון. לעופר, שמתגורר במושב, יש חוות סוסים ועסק לבריכות, ואילה עבדה שנים באל על ובשנה האחרונה היא בארה"ב, נפגשת עם קהילות יהודיות ומספרת את סיפורה האישי. "אנשים מתייחסים לאיך שנולדנו כגבורה, ומאוד מתחברים לסיפור", היא אומרת. "עם כל הבשורות הקשות על הרוגים במלחמה, סוף־סוף היו חדשות שנתנו תקווה לעם. הצמיחה מתוך השכול מרגשת את היהודים בארה"ב, וגם את הישראלים".
