אתמול (ראשון) בבארי סיפר לי אחד הלוחמים על ביקור הבזק של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיבוץ בשבת. כאשר הוליכו אותו אל אחת השכונות שנפגעו אנושות הוא ביקש לעטות מסכה כדי להימנע מלשאוף את הריח. לנתניהו יש אף רגיש. לא אדוני, אמר לו אחד הקצינים, את הריח הזה אתה תריח.
למיטב ידיעתי האירוע לא תועד – אולי נולד רק במשאלות הלב של לוחם שאיבד בלחימה חברים ואמון – אבל הוא מלמד על ממדי הכעס בחלקים נרחבים של הציבור. הזעם גדול במיוחד בין חברי הקיבוצים ששילמו על המחדל בדמם. חלקם כועסים על נציגים שלהם, שהביעו בתקשורת תקווה שהממשלה תדאג לשיקומם. לא נבקש שיקום מממשלה שהפקירה אותנו, הם אומרים, ומתכוונים להתחיל בשיקום בעצמם, בעזרת האמצעים שצברו בעבודתם לאורך שנים ובעזרת תרומות.
במהלך סוף השבוע ביקרו כאן שניים מבכירי השרים בממשל ביידן – מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ומזכיר ההגנה לויד אוסטין. בצד הפומבי, הביקורים נתנו תוקף נוסף להתחייבות של הנשיא לעמוד לצד ישראל בשעת צרה. בצד הפרקטי הסיפור מורכב יותר. אוסטין רצה להבטיח שישראל לא תפתח בהתקפה יזומה נגד חיזבאללה. הוא הציע תמורה הוגנת – התחייבות אמריקנית להכניס טייסים ומטוסים אמריקנים למלחמה אם חיזבאללה יתקוף ראשון. זאת בנוסף לכוח המרתיע בנוכחותן של שתי נושאות מטוסים מול חופי לבנון. האם ישראל נענתה לדרישה? אין ספק. האם איראן הורתעה? יש ספק. בינתיים איראן ושלוחותיה בוחרות במלחמה על הסף.
בלינקן ואוסטין העבירו מסר נוסף: ארה"ב תתקשה לתמוך בפעולה צבאית בעזה שכרוכה בפגיעה גורפת באזרחים ובסיכון הריבונות המצרית. מעבר לרגישות המתבקשת של ממשל דמוקרטי לזכויות אדם, יש כאן אינטרס מובהק. הוא לא מעוניין להחליש את המשטרים הערביים הפרו-אמריקניים, לא את מצרים, לא את ירדן, לא את איחוד האמירויות ולא את סעודיה.
בלינקן נסע מישראל לסעודיה, לנסות להציל את העסקה הסעודית. לביידן העסקה חשובה מאוד, מדינית ופוליטית. הסעודים הוציאו לאחר אירועי השבת הודעה שגינתה את ישראל. התגובה השלילית במערב הביכה אותם. בהמשך גזרו על עצמם שתיקה.
ממשלת ישראל הציבה יעד למלחמה בעזה שספק אם ניתן להשיג אותו. השמדת החמאס היא יעד רצוי, אבל מי שמציב אותו מעורר מייד את השאלה מה יבוא במקומו. כאשר אהוד ברק היה שר הביטחון שאלתי אותו מדוע ישראל לא כובשת את עזה ומוסרת אותה למשמרת לרשות הפלסטינית. ברק השיב שזה לא יכול לעבוד כך – ישראל לא יכולה והרשות לא יכולה. זה נכון שבעתיים היום, כשבישראל מכהנת ממשלה שמעדיפה את חמאס על הרשות והרשות חלשה ובלתי פופולרית.
על רקע המצב הזה, יש גורמים שמדברים על משטר נאמנות זמני לעזה, בהשתתפות הצבא הטורקי וצבאות מוסלמיים מתונים אחרים. כאשר המצב יתייצב הרשות הפלסטינית תחזור לשלוט. גם לפתרון הזה אין בינתיים קונים. כאשר ראש המל"ל צחי הנגבי נשאל בשבת אם הממשלה שוקלת פתרון שיחזיר את הרשות לעזה הוא מלמל תשובה שלא אומרת דבר.
הממשלה מדברת בשני קולות גם בעניין החטופים. קול אחד אומר, אין ולא יהיה משא-ומתן עם חמאס; קול שני אומר, אנחנו מקיימים קשר עם קטאר וגורמים נוספים כדי להחזיר את החטופים. הממשלה הקימה מנגנון משלה בראשותו של גל הירש, מינוי פוליטי, והצבא הקים מנגנון משלו בראשות שני אלופים. אם המשפחות מבולבלות הן צודקות: כאשר ראש המל"ל הנגבי אמר בעניין הזה דבר והיפוכו הרושם שהתקבל היה שהממשלה ויתרה על חיי החטופים.
אפשר לדמות את הממשלה לקצין משטרה שבא לשאת ולתת עם שודד בנק על שחרור בני הערובה שלקח. "קודם כל", אומר השוטר, "אני מודיע לך חגיגית שאני אהרוג אותך. עכשיו נפתח במשא ומתן".
האמת היא שממשלת קטאר יצאה ביוזמת תיווך. התפקיד הזה טוב לקטארים. הוא עונה על תחושת החשיבות שלהם, ממש כמו שהיה המונדיאל. ממשלת ישראל לא דחתה את היוזמה על הסף. בינתיים החתירה היא להסכם קטן, למשל תרופות לחולים תמורת הפסקה קצרה בהפצצות או מסדרון הומניטרי; או הסכם ביניים שיהיה כרוך בהחלפת נשים, ילדים וקשישים שנחטפו באסירות ובאסירים מבוגרים. בינתיים התקשורת עם הנהגת החמאס קשה, בגלל ההפצצות. מרחב התמרון הישראלי צר בגלל המטרה שהוגדרה למלחמה. בסיכום, ספק אם משהו יזוז לפני הפעולה הקרקעית של צה"ל. 14 מהחטופים הם אזרחי ארה"ב. חטופים נוספים הם בעלי דרכון אירופי. העולם לא יכול להישאר אדיש לבעיה.
ובינתיים הימים שבהם ישראל נהנית מגיבוי במערב על פעולותיה בעזה הולך ונגמר. תמונות היישובים ההרוסים בעוטף עזה מתחלפות בתמונות הבתים ההרוסים ומאות אלפי הפליטים שנודדים דרומה בעזה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבישראל יש בינתיים קונצנזוס סביב הפעולות הצבאיות. רמי גולד, אחד מגיבורי כיתת הכוננות בבארי, אמר לי אתמול: "אנחנו בקיבוץ המשכנו לשלם את שכרם של הפועלים שלנו מעזה שלא יכלו לעבוד. תמיד תמכתי בזה. היום אני אומר, לא נשאיר בעזה אבן על אבן".
הקונצנזוס זמני. כאשר יפגוש את הכעס על המחדל הנורא בעוטף ואת החרדות ממלחמה בצפון שתציף בטילים את כל הארץ ומכישלון נוסף בעזה, הוא ייעלם. וכך אנחנו חוזרים אל ההתחלה: הזעם פוגש את המחדל פוגש את אי האמון פוגש את אי הוודאות.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.23
