כל יום שעובר, כל שעה שחולפת, כל דקה שנגוזה מאז היום ששינה את כולנו - מרחיקה אותנו מהשלמת התמונה על מה שאירע שם. עוד גופות נקברות ללא תיעוד, עוד זירות אירוע נגרסות תחת כפות הטרקטורים שבאו למחות את זיכרונות המוות והסאדיזם, עוד סרטוני וידאו קצרים באחד מ-150 ערוצי הטלגרם של חמאס מתאיידים מהרשת (כי גם הם מתחילים להבין שתיעוד של פשעים נגד האנושות לא ממש מסייע למעמדם הבינלאומי), עוד עדויות טריות לא נגבות - וייתכן שייקברו לנצח תחת ההלם והפוסט-טראומה.
הראיות והעדויות על אודות האירוע הכי חשוב שהתרחש כאן לפחות מאז מלחמת יום הכיפורים לא נשמרות, לא משומרות, לא נחקרות כמקשה אחת - ובהתאם לכך לא מניבות מסקנות, לא מבססות כתבי אישום בינלאומיים ולא משתלבות במערכה התקשורתית שמטרתה להשאיר את הזוועות הנאציות הללו בקדמת סדר היום העולמי.
מדינת ישראל הייתה יכולה להפוך מחקר מסודר ועתיר עדויות שכזה לקלף המדיני והבינלאומי המוביל שלה, ואולי בסיועו הייתה מצליחה לשנות באופן דרמטי את היחס של העולם - או לפחות חלקים ממנו - לפעילות בעזה. היא הייתה יכולה, אבל היא לא. ככה זה כשראש הממשלה ממנה דובר לתקשורת הבינלאומית רק 16 יום אחרי פרוץ המלחמה, והתפקיד החשוב הזה הופך בחלק מהזמן למטלה צדדית, על הדרך, של היועץ המדיני. בנימין נתניהו עצמו, המסביר הלאומי, שמצא תמיד זמן להתראיין לתקשורת בעולם, חדל מהופעותיו שם דווקא בעת שהן כל כך חשובות.
הכותרת
פניית הפרסה החדה של ארדואן
26:36
אבל מעבר לתועלת המיידית, הפרקטית, לטובת ההסברה - איך ייתכן שדווקא מדינת ישראל, שנבנתה על השואה ובעקבותיה, לא רואה בתיעוד הזה מצווה מיוחדת, בעלת עדיפות לאומית, שמצדיקה תקציב של מאות מיליונים והקמה של חמ"ל מיוחד? אנחנו מועלים בחובתנו כישראלים, כיהודים, כבני המזרח התיכון, כבני אדם.
בשמם של הורי, ניצולי השואה, מרים ושמואל זכרם לברכה, ואני בטוח - בשמם של עוד רבים מאוד מהנספים, וצאצאיהם החיים, אני רוצה לומר לשרי הממשלה ולמשרדי ראש הממשלה והחוץ ולגורמים נוספים שהיו צריכים לעסוק בכך: תתביישו לכם.
אין-אונות מיניסטריאלית
הפיכת זוועות חמאס ב-7 באוקטובר מצבר של אירועי טרור לאירוע בליגה משלו, רף חדש של אדישות לחיי אדם, תוך המצאת שיטות חדשות לגרימת סבל שלא יתואר, הייתה אמורה להתרחש בשני אפיקים: הבאה לידיעת העולם של קיומם, ממדיהם, פרטיהם ורשעותם יוצאת הדופן של המעשים, באופן שלא ניתן להשיג עליו; ובניית מערך ראיות לא רק נגד כ-200 אנשי הנוחבה שנתפסו ונמצאים בחקירות בשב"כ ובאמ"ן, אלא גם נגד חמאס וכל מי שקשור בארגון - ראיות שיעמדו ויחזיקו כפלדה מחוסמת, בכל פורום משפטי בינלאומי.
שני האפיקים הללו צריכים להישען על יד מכוונת מרכזית, איסוף מדוקדק ומשאבים אדירים להשגת ראיות ותיעודן. בישראל פועלים כעת המון חמ"לים, מתחת ומעל האדמה, עם כמה אלפי צעירים ומבוגרים מכל חלקי החברה הישראלית שיודעים למצוא פתרונות לבלתי אפשרי, ובתוך זמן קצר. ההצלחה המדהימה של מערך הנעדרים של החמ"ל האזרחי של "אחים לנשק" בראשות פרופ' קרין נהון, לחבר יש מאין מערכות בינה מלאכותית עם מחשבים רבי-עוצמה, לכתוב אלגוריתמים חדשים, שירוצו על אלפי שעות וידאו ואודיו וטקסט במקביל למאות אנשים המטייבים את המידע, הכל כדי לסייע באיתור והשבת החטופים - היא דוגמא אחת מעוררת השתאות חיובית מאוד שאפשר לדבר עליה.
אבל, לצד זאת, מדובר בדוגמא, עוד אחת, לאין-האונות של השרים נטולי הכישורים וכל המערכת המתפוררת שתחתיהם, וכיצד החברה האזרחית, במקרים רבים מאוד זו שקודם הובילה את המחאה נגד ההפיכה המשפטית, פשוט נכנסת לתוך הוואקום שנוצר כי אין מי שיושיע.
כך היה צריך גם להתנהל הטיפול בפשעים נגד האנושות - חמ"ל מרכזי, שתחתיו הכל, וממנו פונים לשני הנתיבים: הבאת החומר לידיעתם של כלי תקשורת בעולם, שיוכלו לוודא עבור עצמם את מהימנותו, לנתח אותו וללמוד אותו (מפני שאת רוב רובו לא ניתן לפרסם, בשל התכנים הקשים) ולצד זאת, איסוף ראיות מדוקדק שיסייע כחומר משפטי בפני כל טריבונל.
בחו"ל זה לא מספיק
תאמרו: אבל יש כבר אינספור סרטים, כולנו ראינו, למי עוד צריך להוכיח שמחבלי חמאס הם כמו נאצים? התשובה לכך משולשת. ראשית, הציבור בישראל לא ראה את הכל. ממש לא. אפילו לא חלק קטן. וטוב שכך. הזוועות גדולות בהרבה. שנית, האירוע שהפך את עולמנו ושינה אותו לעד לא הטביע בהכרח את אותו חותם אצל אחרים, ורבים מאוד כלל לא מבינים מה התרחש. ושלישית, כבר היום יש מי שמטיל ספק, ולא רק המלכה ראנייה.
עיתונאי אירופאי אמר לנציג ישראלי רשמי אחרי שראה את סרט הבלהות שנערך בדובר צה"ל, כי גם לנוכח מה שרואים שם (ורואים - זה סרט מערער נשמה ולב) עדיין ישראל לא הוכיחה את העמדה שלה. ככל שיחלוף הזמן, כך יתעוררו עוד ועוד ספקות, כך יהיה יותר חשוב שכלי תקשורת מרכזיים יפסקו שמדובר על סרטים אמיתיים. ההקלטות הערוכות האנונימיות וחסרות פרטי מכשיר, זמן ומקום, ששב"כ או צה"ל משחררים מדי פעם, מתקבלות על ידי הציבור והתקשורת הישראלית. בחו"ל, מה לעשות, ולא רק כי שונאים יהודים, צריך יותר מזה.
כבר כעת חמאס מבין איזה נזק הוא גרם לעצמו, ומנסה להטיל את האחריות למעשי הזוועה על המסתננים האזרחים מעזה. זהו שקר גס, ועוד ייחשפו ההכנות הנפשיות שערך חמאס למחבלים שלו כדי לדרבן אותם לבצע את המעשים הקשים, אך מעבר לכך: אם היו אוספים את כל הראיות באופן מסודר היו מצטברות הוכחות רבות לכך שחמאס עצמו עודד את אנשי עזה להסתנן לתוך ישראל, לבזוז, לענות, לרצוח ולחטוף.
חקירת המחבל עאמר אבו עושה שנתפס ב-7 באוקטובר
(צילום: תקשורת שב"כ)
כאשר אנשי צה"ל ושב"כ, ובמיוחד אנשי דובר צה"ל בסדיר ובמילואים, שלקחו על עצמם את המטלה הקדושה הזו אף שזה כלל לא תפקידם והם מתוחים עד קצה גבול היכולת בגלל המלחמה, מבקשים להציג עדויות מ-7 באוקטובר לכלי תקשורת זרים על מנת לשנות את האופן שבו אלו מתייחסים לחמאס, הם נתקלים בחומות ביורוקרטיה וקשיים שונים שהופכים את הפרסום לאיטי ומסובך, ולא מותאם כלל לימינו. כדי לחשוף בפני עיתונאים או פקידים בכירים בחו"ל חומרים מתוך אוסף הבלהות, צריך להיות נוכח נציג צה"ל בחדר, כדי לוודא שהם לא מצלמים עם הטלפון את המסך. מערך מסודר ומתוקצב היה פותר את הבעיה הזו, והופך את הצגת החומרים להרבה יותר מהירה ואפקטיבית.
במשרד המשפטים טוענים בתגובה כי "הטענות לחידלון מצד המדינה הן חסרות אחריות ואין להן שחר", ומוסיפים כי "מאז 7 באוקטובר מתבצעת פעילות חקירתית ומשפטית אינטנסיבית, מתוך ראייה כוללת של מתקפת הטרור כולה, על כל היבטיה", ותוך שיתוף פעולה עם כלל הגופים - שב"כ, משטרת ישראל וצה"ל, בליווי צמוד של פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי לממשלה ותוך הקצאת "כוח אדם נרחב, בכיר ומנוסה מכלל הארגונים". מה הוקצה, מתי, מה הוא עושה, ומה המטרה של הפרויקט כולו? במשרד המשפטים אומרים כי "מסיבות מובנות לא ניתן לחשוף בשלב זה מעבר לכך". האמת - לא ממש מובנות. אבל הלוואי והם צודקים.
תקדים אוקראינה
בינתיים, אף בית באף קיבוץ בעוטף עזה, לפחות נכון ללפני כמה ימים, לא סומן כזירת עבירה, לא תועד, לא נחסם לכניסה; חלק גדול מהגופות שהובאו לזיהוי לא צולמו, ואלה שצולמו ברובן הגדול רק פתחו את השק חלקית ותיעדו קצת מהחלק העליון, ומה שאפשר היה להפיק מהן כחומר ראייתי אבד לעד. אלפי עדים, אם לא עשרות אלפים, לא התבקשו לשחזר את מה שאירע.
נוצרו ארבעה מאגרי מידע ענקיים המחזיקים כמויות גדולות של מידע: במערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), בשב"כ, ביחידה סודית של אגף המבצעים ובעוד מקום. אלו מחזיקים מבחר שונה בחלקו וחופף בחלקו - בין היתר יבול עצום ממצלמות הראש של המחבלים, או ממאות מצלמות במעגל סגור בקיבוצים - ואף אחד לא יודע מה בדיוק השני מחזיק. המאגרים מיועדים ובנויים כל אחד למטרה שונה, ומוגדרים כסודיים. הציבור אינו יכול להיחשף אליהם.
זה לא היה חייב להיות כך. כמה ימים אחרי הפלישה הרוסית, שהעמידה את אוקראינה כולה בסכנה קיומית, כבר נפרסו צוותים של התביעה הכללית בכל מעברי הגבול בין אוקראינה לשכנותיה, היכן שמאות אלפי פליטים החלו את מסעם אל עבר מקום בטוח יותר. "אנחנו פוגשים אותם שם וגובים מהם עדויות על מה שקרה", סיפרה אז התובעת הכללית של המדינה לזיו קורן ולי. בנוסף, אנשי משרד המשפטים בכל רחבי אוקראינה גויסו למשימה זו, ופרקליטות המדינה פתחה אתר מיוחד, "פלטפורמה שתאפשר לכל מי שחושב שהיה עד או קורבן לפשע מלחמה להעלות חומר - עדות אישית, צילומים של חתיכות מקליעים או טילים, תיעוד וידאו, כל דבר, באופן מאובטח ותוך שמירה מוחלטת על פרטיותו".
רונן ברגמן צילום: יאיר שגיאחומרים אחרים נאספו מעיתונאים, מאזרחים ומארגונים שונים שעסקו בסיוע לפליטים ובתיעוד פעולות הרוסים. וכל זה, מערך עצום ממדים שכולל מאות עובדים, מתרחש בזמן שהמדינה נלחמת על עצם קיומה - מתוך הכרה בחשיבות יכולתן של אוקראינה והקהילה הבינלאומית לבוא חשבון ביום שאחרי עם מי שחוללו את הפשעים הנוראיים האלה, ולפרסם חלקים גדולים מהמידע הזה בזמן אמת. כך, הוכנו תיקי אישום נגד אלפים מאנשי כוחות הביטחון והצמרת הפוליטית הרוסית.
גם במקרה של ההתמודדות המשפטית והציבורית עם מעשי חמאס, המדינה צריכה מישהו מלמעלה שייקבע שמדובר במאמץ לאומי עליון, יתקצב אותו, ידברר אותו - וידאג שכל העולם ידע.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.11.23
