לאחר עיכוב שמרט את עצביה של מדינה שלמה, הפסקת האש החלה הבוקר (שישי). עבור ישראלים וישראליות רבים, בהם משפחות הנשים והילדים שאמורים לחזור אחרי 50 יום בגיהינום, השבת הקרובה תהיה הראשונה עם סיבה לשמוח מאז 7 באוקטובר. אולם מנגד, כניסתה של הפסקת האש לתוקף היא גם כניסתה של ישראל למארב ההומניטרי הגדול של יחיא סינוואר.
ניתן לשער שלמנהיג חמאס ברצועה, שלא מצמץ ותקע את העסקה גם אחרי שראש הממשלה, שר הביטחון ובני גנץ חגגו אותה במסיבת העיתונאים, יש תוכנית סדורה להביא להפסקה מלאה של הפעילות ההתקפית של ישראל בעזה. הצעד הראשון הוא ככל הנראה עסקה קטנה ביותר, אבל הפוטנציאל שטמון בה הוא לא רק התרעננות לכוחותיו אחרי לחץ עצום שהופעל עליהם מזה שלושה שבועות וחצי, אלא סדרת פעולות שעלולה להביא לסיום המלחמה.
אחד הצעדים, למשל, יהיה הכנסת כלי תקשורת בינלאומיים, בדגש על אמריקניים, כדי לחשוף בפניהם את התמונות שגם הציבור הישראלי לא ממש מכיר: עזה החרבה וההרוסה אחרי כתישה מסיבית של חיל אוויר דרוך ועצבני. מעל ומתחת לקרקע ישנם מתים ופצועים. שלא יהיה ספק: עם כמה שאנחנו מרגישים צודקים, העולם יזדעזע. גם בתי החולים הארעיים שיקומו ברצועה, לצד הסיוע שייכנס ממצרים וממדינות נוספות, יקשו על צה"ל לתמרן במרחב וגם יובילו להגברת הלחץ הבינלאומי לנצור את האש לגמרי.
מכאן שהפעולה בח'אן יונס בדרום הרצועה, שבלעדיה אין שום תוקף למילים "למוטט את שלטון חמאס", נמצאת בסכנה מוחשית. ההצהרות התקיפות של נתניהו, גלנט, גנץ והרמטכ"ל טובות ויפות לשעה הזאת, שבה ממילא הציבור כמה לראות את החטופות והחטופים בבית. במציאות, הממשלה נטלה סיכון אדיר בהסכמתה לעסקה קטנה, וגם אם יינתן אישור אמריקני להמשך הפעולה הוא עשוי להסתכם בכיבוש השכונות המזרחיות של צפון הרצועה (ג'באליה וזייתון) ובאזורים אחרים, אבל הדרום יוסיף לשמש כמבצר של בכירי חמאס שנמלטו מהצפון.
הדרג המדיני מגדיר את מטרות המבצע ותוחם את גבולות הגזרה של צה"ל, אבל גם הצבא ביצע טעות קריטית, מתוך אמונה כוזבת שהשעון המדיני לא קיים: במקביל לפעולה בצפון, ניתן היה להטיל אוגדה נוספת למערכה כדי לא לבזבז זמן ולהגיע להישגים גם בח'אן יונס. אלא שהפיקוד הבכיר שמר את האופציה הזאת בתור אקט אחרון, גם מתוך החשש שליווה את הדרג המדיני מיכולותיו של צבא היבשה: כידוע, אחרי 7 באוקטובר, אנשים כמו אלוף (מיל') יצחק בריק הצליחו להגיע לאוזנו של ראש הממשלה, ולהגיד לו שהצבא לא יעמוד באתגר. אולם מרגע שאוגדות 162 ו־36 פעלו בהצלחה יתרה (וזה התגלה כבר בימים הראשונים לפעולה הקרקעית), היה נכון לשגר כוחות דרומה, גם אם באופן מוגבל, ובלבד שתהיה שם דריסת רגל שתמנע בלימה מוחלטת של הפעולה. חיל האוויר, לא מיותר לציין, היה מספק את המעטפת שמסייעת לכוחות באופן שלא היה כמותו במבצעים קודמים.
בדרגי השטח קוראים את הסיטואציה והתגובות קשות לעיכול. קצין בכיר אומר ש"אין מצב שיעצרו אותנו מלהגיע לח'אן יונס, אחרת לא יהיה ניצחון על חמאס". אחד ממפקדי האוגדות חריף אפילו יותר: "אם לא ניכנס לח'אן יונס אפשר לסגור את המדינה". הוא לא היחיד שמתבטא באופן כזה ביממה האחרונה. יש לקוות שבסופו של דבר האישור יינתן, אבל הסיכון שנלקח על ידי הדרג המדיני, תוך תמיכה אבסולוטית של צמרת מערכת הביטחון (צה"ל, השב"כ והמוסד), מעמיד את ההישגים הרבים בספק ומאיר באור לא מחמיא את ההחלטה לא לכתר את ח'אן יונס.
קצין בכיר שמכיר היטב את הרצועה העלה בשיחה עם "ידיעות אחרונות" נקודה נוספת: לדבריו, דרושה פעילות התקפית באזור פחות מדובר עד כה, והוא גבול רפיח שמפריד בין עזה למצרים: חמאס הקים בתת־הקרקע מנהרות שהן אוטוסטרדות לכל דבר ושימשו את חמאס להתעצמות בשנים האחרונות באמצעות הברחת אמצעי לחימה. "אי־אפשר לסיים את המלחמה הזו בלי לטפל במנהרות האלה", אומר הקצין, "לכן צריך להכניס כוחות, להרוס קו בתים ראשון, לטפל במנהרות ולהרוס אותן עד היסוד, כי אחרת חמאס יחזור ויתחמש תוך זמן קצר".
הרס במחנה הפליטים אל נוסייראת במרכז רצועת עזה
בהקשר הזה, קצין אחר מספק מידע לא פחות ממדהים: המנהרות שאותרו בצפון הרצועה, הכי קרוב לגבול עם ישראל, היו עמוקות, ארוכות ומבצעיות באופן שונה בתכלית ממה שהמודיעין העריך. איש לא דמיין שזה מה שימצאו שם. גם בגלל זה, יצירת פרימטר ביטחוני שיסכל את המנהרות מכיוון רפיח תהיה הישג צבאי מרשים ופתרון מתחייב לגבול הבעייתי: המנהרות הללו הן החמצן של חמאס.
ההבנה בצה"ל שאורך הפסקת האש, שהוא לא באמת ארבעה ימים אלא עשרה לפחות (ואחריהם אישור ממשלה לחזור לפעול), כפי שפירסמנו אתמול, מחייבת התמודדות עם כמה אתגרים לא פשוטים. מדובר בזמן רב עבור הלוחמים, שיידרשו להתמודד עם רמת מתח אחרת תוך הפגנת דריכות מקסימלית נגד כל צרה שלא תבוא. המשימה של המפקדים היא לשמור על החוסן המנטלי של הלוחמים, על מנת להיות מוכנים להתנעה מחודשת, אם וכאשר תגיע.
לצד זאת קיימת היערכות להפרות סדר בצפון הרצועה מצד עזתים שברחו דרומה ורוצים לחזור, והלוחמים צוידו באמצעים המתאימים. הרמטכ"ל, שביקר אתמול ברצועה, הבהיר למפקדים בשטח שיש להמשיך בלחימה ביתר שאת עד לרגע שהיא תיעצר מלמעלה ולהיערך לחידוש מיידי אם יהיו הפרות משמעותיות של הפסקת האש.
איך שלא יתגלגל המשך התמרון הקרקעי, השבועות האחרונים היו הזדמנות יוצאת דופן לראות מקרוב את צה"ל משלל כיוונים וזוויות, מהרמה הטקטית שבה מג"ד מתאם מתקפה מדויקת עם מטוסי קרב, דרך סיפורי גבורה יוצאי דופן ועד להווי החברתי. ודאי תשמחו לדעת, למשל, שהשלום עוד לא פרץ בין ישראל לפלסטינים אבל מתברר שגולנצ'יקים וצנחנים כבר מסרבים להיות אויבים: שתי המיפקדות של החטיבות יושבות בסמוך אי שם בדרום הארץ, הדגלים צמודים באופן חסר תקדים והלוחמים ביחסי אחווה כאילו לא היו שנים של מלחמות פנימיות שהגיעו עד למינויים הבכירים ביותר.
בשיחות לגבי הלחימה שקיימתי שם עולה שסוגיית הירי הדו־צדדי היא נושא בוער שאותו מקפידים לתחקר תוך כדי התמרון. בנוסף נדרש צבא היבשה להתמודד עם איום רב־ממדי: באוויר חמאס מפעיל רחפני נפץ (לצד רחפני איסוף מודיעין טקטי); על הקרקע המחבלים נלחמים, אם כי העדיפות של לוחמי צה"ל מובהקת; ובתת־הקרקע ישנו אתגר שבו אף צבא בעולם לא נדרש להילחם, וגם המודיעין לא חזה עד כמה זה יהיה מסובך.
פלסטינים חוזרים לבתיהם בבית חאנון בצפון הרצועה
סיפור אחד, מסמר שיער, חושף איך כל זה יכול להתנקז להחלטה אחת גורלית: בתחילת המלחמה, כך מתברר, שני נמ"רים של גולני (האחד ליד האחר) נכנסו למארב והותקפו על ידי מחבלי חמאס שיצאו בהמוניהם מפירים. במקום התנהל קרב עז, שבמהלכו ירו המחבלים טילי נ"ט וניסו לפשוט על הנמ"רים. לוחמי גולני ירו לעברם במקלעי המאג ובנשקים עד לסיום התחמושת, ואז הוחלט, למרות הקרבה ללוחמי צה"ל, להפגיז את המחבלים בארטילריה. ההנחיה החדשה בצה"ל היא שבמקרה כזה ניתן לירות על חשודים, תוך נטילת סיכון שכוחותינו קרובים.
במקרה זה ההחלטה אושרה בדרגים הגבוהים ביותר: המ"פ הנחה את הלוחמים להיכנס לתוך הכלים כדי לא להיפגע, ומהמפקדה הקדמית של גולני ירדה הפקודה לירות את הפגזים – תותחים, מרגמות ומסוקי קרב – שהבריחו את המחבלים והצילו את חיי הלוחמים. התיאור כאן קצת ותמציתי מטעמים מובנים, אבל זאת הייתה דרמה של ממש שהסתיימה ללא נפגעים לכוחות צה"ל. ממש ירי כוחותינו על כוחותינו.
ולפעמים יש גם אירועים משעשעים. בביקור במפקדה הקדמית של הצנחנים, קצין המודיעין של החטיבה החזיק בידו מסמך שאותר באחת המפקדות של חמאס, שמתאר את מבנה חטיבת הצנחנים, כולל תמונות של המח"ט הקודם וקצינים נוספים שרק סיימו תפקיד. אולם בהסבר על המבנה החברתי של החטיבה נכתב שהיא "מורכבת מ־90 אחוז אשכנזים ו־10 אחוז מזרחיים".
ובכן, אני שמח לבשר שלפחות בהיבט הזה המודיעין של חמאס לא מדויק בעליל. ובנימה פחות הומוריסטית, אנחנו יכולים ללמוד מזה עד לאיזו רזולוציה האויב הגיע, ועד כמה הוא יודע לאתר את הבטן הרכה שלנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
