"דקות ספורות מהרגע שבו פגשתי לראשונה את רז ואביב, ילדותיי הקטנות בנות 4 וחצי ושנתיים וחצי, ועד לרגע זה, הן לא מפסיקות לדבר". כך שיתף אתמול (ראשון) בחשבון הפייסבוק שלו יוני אשר ששתי בנותיו ואשתו דורון חזרו ביום שישי שעבר משבי חמאס. הוא תיאר שרז אמרה לו "אבא, מזל שלא נסעת איתנו בטרקטור", ושאביב סיפרה ש"הרשע הרים אותי ובכיתי". אלו מילים שקשה להכיל. אבל יוני ממשיך לשתף: "מחזיק את עצמי, אני עונה ברוגע ומסביר בסבלנות. כך אני במשך שבוע, צמוד אליהן, לא עוזב, רק מחבק".
קצת יותר משבוע חלף מאז החלו להשתחרר החטופים, והעדויות שמאמתות את כל המחשבות המבעיתות שליוו אותנו מאז 7 באוקטובר על התנאים בשבי מתחילות להצטבר, אבל אנחנו רחוקים עוד מלהבין את המציאות האכזרית בה הם שהו במשך שבועות ארוכים. ההערכה היא שהפרצופים המחייכים שמתפרסמים בתמונות, בסרטונים מבתי החולים וברשתות החברתיות של חלק מהחטופים שחזרו מהשבי, אינם משקפים את המצב הנפשי האמיתי שלהם ואת ההתמודדויות שעוד לפניהם.
כדי להצליח לשקם את הנפש שעברה טראומה קשה, מלוות את החטופים ששוחררו עובדות סוציאליות מיומנות של משרד הרווחה, בעלות שנים רבות של ניסיון בתחום. אלא ששום סיטואציה שנפגשו בה, מורכבת ככל שתהיה, לא הכינה אותן לסיפורים שהן שומעות.
"אני עשרות שנים במקצוע, יש לי ידע על טראומה, פגשתי הכל, שמעתי הכל. וזה באמת דבר אחר לחלוטין", אומרת ליאת (שם בדוי), עובדת סוציאלית שמלווה את אחת המשפחות. "היינו צריכים להמציא מחדש את הדרך, היא לא הייתה קיימת בכלל. עם כל הידע שלנו על מצוקות, על קשיים נפשיים ומערכים משפחתיים – בסיפור הזה יצאנו אל הלא-נודע. למדנו תוך כדי, ואנחנו עדיין לומדות. אנחנו שומעות אמירות שהלב, אם יכול היה להתכווץ ולהיעלם - זה מה שהיה קורה לו. יש שם המון כאב".
להחזיר את האמון
חלק מהחטופים משתפים בחוויות שעברו, אחרים שותקים. לחלקם עדיין בני משפחה בשבי, אחרים שאיבדו בני משפחה וחברים מתמודדים עם האובדן אחרי כמעט חודשיים בהם לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם. רבים מהם איבדו את ביתם, את חוף המבטחים שלהם.
בתוך המראות הקשים שהם מתארים מהשבי – הרעב, האלימות והפחד המשתק, יש עוד סיפורים רבים שהם עדיין לא מצאו את המילים כדי לתאר. "ילדים קטנים משתפים בדרכם שלהם בדברים שהם עברו, אפילו בשיח לא פורמלי - משהו שהם ראו, סיטואציה שהם היו בה, מילים שהם שמעו", מסבירה ליאת. "הם מדברים על חוויות, על דברים שהם ראו, על החטיפה. כשאנחנו שומעים את זה אנחנו מבינים שמחכה להם עוד דרך. שזה רק הסימן הראשון למה שהם עוד הולכים לעבור".
ליאת מסבירה כי הם מתמודדים עם שבר אמון גדול מאוד, ולכן אחת המטרות הראשונות שלהן היא להחזיר את האמון שלהם בבני אדם ובעולם: "זה הדבר הכי בסיסי, היומיומי. זהו סדק בחוסן הנפשי, שבר שמייצר טראומה, וצריך לאחות את השבר הזה. אקט החטיפה, התנאים בהם הם שהו והדברים שהם ראו. המציאות הבלתי צפויה שהתמודדו איתה, חוסר הידיעה – מה קורה בחוץ? מחפשים אותי? מה קורה עם שאר המשפחה שלי? מה קורה עם הבית שלי, עם הקהילה שלי? להחזיר להם את הוודאות, האמון והביטחון זו משימה לאומית".
הצוותים שמלווים את המשפחות עובדים מסביב לשעון כדי לתת מענה לכל הצרכים, בין היתר להכין את מסגרות החינוך לחזרתם: לתת כלים למורים ולגננות, לתדרך את שאר ההורים בכיתה או בגן איך לתווך לילדיהם את המציאות המורכבת הזו. "אנחנו מסבירים מה זה אומר ילד שהיה בשבי, נותנים להורים את המילים, את השפה שהם יכולים לדבר עם הילדים", היא מסבירה, "איך לתווך לילד שחבר שלו מהגן חזר מעזה? אנחנו עושים להורים מפגשים ומלווים את צוותי החינוך. למשל, ילדים שנחשפו למילים בערבית, וילכו עכשיו לבית הספר או לגן וישתמשו במילים האלה, זה משהו שצריך לתווך לילדים גם כדי לא לייצר טראומה, וגם כדי ששאר הילדים לא יצחקו ממנו או יתייחסו לזה כמשהו מוזר".
גם המשפחות עוברות טלטלה
את המחיר הנפשי משלמים גם החטופים עצמם, אבל גם משפחותיהם וחבריהם הקרובים, שהעבירו את השבועות האחרונים מבלי לדעת מה עלה בגורלם. "השלב של השחרור הוא שלב מאוד סוער רגשית", מסבירה נורית (שם בדוי), עובדת סוציאלית שמלווה את אחת המשפחות. "המשפחות התמודדו עם ציפייה דרוכה והתרגשות גדולה וגם עם השאלות – איך אשתי תחזור? איך השבי השפיע על הילד או הילדה שלי? כל ה-DNA המשפחתי השתנה, ועכשיו צריכים לבנות הכול מחדש".
נורית מדגישה שגם אם הנראות הפיזית תקינה, וגם אם ההתנהגות לא חריגה, הימים הראשונים הם ימים של אופוריה, וחלק מהשפעות השבי יתגלו רק בהמשך. "אני חושבת שבהתחלה יש למשפחות איזושהי אנחת רווחה כי להבדיל מאיתנו, אנשי המקצוע, שאנחנו יודעים שהרבה פעמים גם אם בדינמיקה הראשונית הכול נראה רגיל – דברים יצוצו תוך כדי ולאט-לאט. במשפחה שאני מלווה מי שחזרה מהשבי מדברת פחות, והמשפחה צמאה למידע. הם רוצים להבין מה עבר עליה, וזה נורא קשה עבורם".
נורית מסבירה שהאתגר העיקרי הוא להחזיר למשפחות את תחושת השליטה: "בחטיפה ובשבי נלקחת ממך הזכות הבסיסית לבחור כל דבר, החל ממה תאכל, איפה תהיה, מי יהיה לידך. הנרטיב שאנחנו מובילים בקשר עם המשפחות זו בחירה, גם ברמה הפשוטה ביותר, וזה גם אומר שהם יספרו מה שמתאים להם, מתי שמתאים להם ולמי שמתאים להם. בתוך המצב הלא-נורמלי הזה אנחנו מנסים לייצר חזרה שפויה כמה שיותר לסוג של שגרה. לחלק מהחטופים יש קושי לצאת מהבית. הם מפחדים על עצמם ועל שאר בני המשפחה שלהם. יש משפחות שצריכות קצת יותר לעכל בעצמן, ומשפחות שרוצות כבר שגרה ולהתחיל תהליך טיפולי".
לדבריה של אתי קיסוס, סמנכ"לית וראש מינהל שירותים חברתיים ואישיים, יש שונות מאוד גדולה בין החטופים: "גם בחוויה שהם עברו, הוחזקו בתנאים שונים, על ידי אנשים שונים, חלקם מעל האדמה, חלקם מתחת לאדמה, חלקם בקבוצות, חלקם לבד. וגם פה נכנסות מורכבויות, של איך בני המשפחה מכילים את הדבר הזה? כמה מעודדים לשתף? כמה מסוגלים בכלל לשמוע? זו תקופה מאוד מורכבת. מה שמרגיש לנו מאוד חזק זה שאין קו אחיד אצל כולם".
"משפחות בעצם נקרעו כי חלק היו בשבי וחלק כאן, ומה שאנחנו רואים עכשיו שאחרי שהם מתאחדים זה ששום דבר לא דומה למה שהיה לפני 7 באוקטובר", היא מוסיפה. "האנשים שהיו שם חזרו אחרים, וגם האנשים שהיו פה הם לא אותם אנשים. ההתמודדויות הן אחרות, צריך למצוא את המקום של כל אחד בתוך המשפחה, אפילו לפני ההשלכות של מה כל אחד מביא איתו מהשבי ומהטראומה, קצת לראות איך מחברים מחדש. איך אתה מגשר על פער של מה היה פה חודשיים, כשהאדם הכי קרוב אליך לא היה חלק מהדבר הזה. כשפתאום הפכתם להיות אנשים מאוד ידועים, כשהייתם אנונימיים לגמרי לפני חודשיים".
בין אמפתיה להזדהות
לצד תחושת השליחות של הצוותים הסוציאליים שמלווים את המשפחות יש גם להם התמודדות לא פשוטה. "הסיפורים של חלקם הם סיפורים קשים מאוד, קשה להכיל את זה גם בתוך אזרח ובטח בתור איש מקצוע", אומרת קיסוס. "קשה לחשוב שאנשים עברו דברים כאלה, ויש רצון לצד זה לעטוף אותם ולעזור להם. אני נתקלת במוטיבציית שיא שאני לא זוכרת שראיתי כמותה בקרב אנשי המקצוע, הם מאוד מגויסים בכל השעות, ואין דבר שהם אומרים עליו לא".
"עם כל תיקי החירום שהיו לנו, כל התרגילים שעשינו והתרחישים שדמיינו - בחיים לא דמיינו תרחיש כזה", מוסיפה נורית. "ישנם חלקים של ‘נפילות’, גם אצלי וגם אצל הקולגות שלי, וזה בדרך כלל פוגש אותנו במקומות שאנחנו הכי מזדהות. אם למשל אני פוגשת משפחה שגילי הילדים בה דומים לגילי הילדים שלי, אז באופן אוטומטי אני נזרקת להשוות את זה אליי הביתה, למשפחה שלי. אלו הרגעים שאתה לא מצליח לעשות את הניתוק הזה, להחזיק את החלק המקצועי בלבד ולנטרל את החלקים הרגשיים. ההבדל בין אמפתיה להזדהות, הוא שבאמפתיה את נכנסת לתוך נעליים של מישהו ואת מצליחה לצאת מהן, ובהזדהות את נכנסת לנעליים שלו ואת לא כל כך מצליחה לצאת. אז הרבה פעמים, במקרים האלה אני עושה בדק בית אם עברתי את שלב האמפתיה".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.12.23
