ב-1 בספטמבר 2009 היה אמור הילד אסצ'אלו סמה מפתח תקווה לעלות לכיתה א' בבית הספר "מורשה". במקום זה הוא הלך עם הילקוט החדש, יחד עם אמא, אל בניין העירייה. בית הספר לא רצה את אסצ'אלו (אסי) וחבריו יוצאי אתיופיה וסירב להכניס אותו לכיתה. בעל כורחו הפך אסצ'אלו לגיבור בן שש – פני המאבק של ילדים רבים בני עירו, שהופלו באופן בוטה במערכת החינוך.
חלפו 14 שנה, אסצ'אלו הפך לסמ"ר אסי, לוחם נועז בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. לפני כשלושה שבועות נפצע באורח אנוש בקרבות בצפון הרצועה, הרופאים נאבקו על חייו, אבל שלשום (שבת) נאלצו לקבוע את מותו. אסי ז"ל היה טוב דיו בשביל להילחם ולמות עבורנו ועבור הגנתנו - אבל לא היה טוב דיו בשביל מערכת החינוך הישראלית העיוורת, שהפלתה במשך שנים אותו ואת חבריו.
"אני רוצה ללמוד, אני מתבייש קצת שעוד לא התחלנו ללמוד, אבל אני מאוד רוצה להיות כמו כל האחרים", אמר אז אסי בן השש לכתבי "הארץ", בראיון שקיימו איתו ועם אימו. במילים פשוטות של ילד הוא תיאר בדיוק את לב ליבו של העוול: מי שרוצה להיות כמו כולם, שחש בושה, ושעדיין יש בו את התשוקה פשוט להשתלב. ללמוד. לא להיות עוד חלק בסיפור העגום של האפליה ואי-השוויון בישראל.
לאורך שנים התחוללו מאבקים קשים בפתח תקווה ובכמה ערים נוספות סביב קליטת התלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך. רובם רוכזו ב"גטאות" – בתי ספר שבהם כמעט כל התלמידים היו בני העדה. קשה לשכוח את בית הספר שבו היה רק תלמיד "לבן" אחד – הוא היה מזרחי. בתי הספר האליטיסטיים, בעיקר מהחינוך הדתי החצי פרטי, סירבו בתוקף לקלוט את התלמידים בטענה ל"הבדלי תרבות". היום אפשר לקרוא לזה בפשטות גזענות. המאבק ההוא נפתח בכל קיץ מחדש והגיע עד לבג"ץ. הילדים הטובים הללו, שמדינת ישראל והחברה הישראלית הפנו להם עורף רוב חייהם כמעט בכל מסגרת, יהיו גם אלו שיתגייסו ביום פקודה ליחידות הקרביות, יסכימו למסור את נפשם, ויהיו אלו שיצעקו "אחריי!".
העוול שחווה אסי אסצ'אלו הוא לא רק העוול שנעשה ליוצאי אתיופיה, קהילה קטנה שסובלת מאפליה בוטה כמעט בכל מערכת ובכל הזדמנות. זה סיפור רחב מאוד של השוליים החברתיים בישראל. לא סיפור ישן בן 14 שנה, אלא סיפורה של ישראל גם היום. אלו בין היתר השסעים שאיימו לפרק אותנו מבפנים רגע לפני המלחמה.
מאז 2009 לא השתנה הרבה: עדיין ילדים וילדות לא זוכים בישראל להזדמנות שווה. הם שקופים לחלוטין רק בגלל מוצאם או מקום מגוריהם. הפערים, על פי כל המדדים הרשמיים, רק גדלים והולכים. סדר העדיפויות של המדינה לא רק שלא מנסה לתקן את המצב, אלא מחריף מצב חמור ממילא. יעידו תקציב המדינה והכספים הקואליציוניים שמועברים בימים אלו, ומלמדים שיש שווים ויש שווים פחות. אלו עיוותים שהדעת לא תופסת.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet כרגע כל הקשב שלנו נתון לניצחון על האויב מבחוץ שמבקש להשמיד אותנו. אבל בשביל שנוכל לו, אסור לנו לרגע להזניח את המערכה הפנימית. אף כאב, אף עוול, אף שסע לא נעלם ולא התאדה. להפך – הם החריפו והעמיקו. עד שלא נשקיע בשיקום של החברה הישראלית פנימה – לא נוכל גם לאויבינו. הילדים השקופים הופכים ללוחמים מצוינים כי זה כרטיס הכניסה לישראל. כרטיס עקוב מדם. אבל בעצם, השאלה החשובה מכל היא לא איך נמות – אלא איך נחיה יחד, באופן הגון ומכבד, שלא רומס חלקים שלמים מהקהילות שלנו.
"יחד ננצח" זו סיסמה ריקה. היא יכולה להיות בעלת ערך רק אם באמת נפעל יחד לחלוקה הוגנת יותר של כוח, משאבים ועמדות מפתח. המאבק על השגת שוויון וצדק בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ובתרבות הוא קריטי לא פחות מהמאבק על הביטחון. זו בעצם תעודת הביטוח שלנו כחברה, והמקור לחוסן שנדרש מאיתנו כמי שנאלצים לחיות תחת איום תמידי. סליחה אסי, סליחה משפחת סמה. אתם גיבורי ישראל אמיתיים. לא בטוח שאנחנו ראויים לכם.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 04.12.23
