ישראל מנהלת זה חודשים מלחמה צודקת שנכפתה עליה על ידי ארגון טרור רצחני. אבל גם מלחמה צודקת צריכה להתנהל תוך התחשבות במגבלות הכוח ובטובת המדינה לטווח ארוך. שר הביטחון יואב גלנט אמר אתמול (שלישי) שישראל מותקפת בשבע גזרות ומגיבה בשש, לא פחות. הוא התכוון לעזה, לבנון, סוריה, הגדה, תימן ואיראן. זה לא שפע שכדאי להתברך בו. הוא מחייב לשקול היטב את סדר העדיפויות ואת חלוקת הכוחות והמשאבים. האם ממשלתנו עומדת במשימה הזאת? לא בטוח.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
שלשום סירב ראש הממשלה בנימין נתניהו להעלות לדיון את התוכנית לשינוי היקף הלחימה של צה"ל ברצועת עזה. השר גדי איזנקוט הציע לדון; נתניהו דחה למועד שהוא מסרב לנקוב בו. בשבוע שעבר מנע גלנט את העלאת התוכנית לדיון בפורום שהוא עומד בראשו. עד כמה שאני מבין, יש כרגע הסכמה כללית, או כמעט כללית, שהמעבר לשלב הבא הוא מחויב המציאות. אף על פי כן, נתניהו וגלנט מעכבים, כל אחד וסיבותיו.
1 צפייה בגלריה
שר הביטחון יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו. תשומת הלב נגזלת
(צילום: נעם ריבקין פנטון)
הכותרת
השלב הבא במלחמה נגד חמאס | נדב איל
32:21
הגיע הזמן לדון. הגיע הזמן להחליט. שלב ג' אמור לצמצם את סדר הכוחות של צה"ל ברצועה. הסיבות ברורות: קרוב לחמש אוגדות פועלות שם היום. חלק מהכוחות נחוצים בצפון, למקרה שהמצב שם יידרדר למלחמה. חלק, אנשי מילואים, צריכים לחזור לבתיהם ולעבודתם.
הסיבה העיקרית, המכרעת, היא השינוי הנדרש בלחימה בעזה. מתרחש שם תהליך שאפשר היה לצפות אותו מראש: התועלת הצבאית בטיהור כל פיר, כל מנהרה, כל בית חשוד פוחתת והולכת והמחיר בפגיעות בכוחותינו הולך ועולה. יש בצה"ל מי שמעריך שעד היום השמדנו 20 אחוז מכוחו הצבאי של חמאס. יש גם הערכות גבוהות יותר, אבל אף לא אחת מהן מדברת על השמדה כללית. הצמרת הצבאית שלו שרדה ברובה ומוגנת כנראה על ידי נוכחות החטופים. הארגון איבד את רוב מעוזי השלטון אבל לא איבד את השלטון על רוב העזתים. המשך הלחימה דורש שיטות אחרות, היקף אחר, ציפיות אחרות.
התוצאה היא מה שבמלחמות קודמות קראנו "דשדוש" ובמלחמה הנוכחית "היתקעות". המלחמה קשה ותובעת נפגעים, אבל בשורות גדולות אין בה. גם אם יחיא סינוואר, מוחמד דף או מרואן עיסא, שלושת מנהיגי ארגון הטרור, יחוסלו או ייעצרו, המצב הבסיסי לא ישתנה.
הבעיה היא בפער בין הציפיות למציאות. באופן טבעי, המעבר משלב ב' לשלב ג' מזמין סיכום ביניים, השוואה בין המטרות שהוצגו לאלה שהושגו. נתניהו וגלנט מתקשים להגיע לרגע הזה. הם יצרו ציפיות גם בציבור וגם בקרב הלוחמים להכרעה, להשמדה, לחיסול, לניצחון שימחה באחת את מחדלי 7 באוקטובר. הם ממשיכים בכך גם עכשיו, כל אחד בסגנונו. הציפיות אינן ריאליות; גם ההכרזות אינן ריאליות. הן מצטרפות למשגים שקדמו להתקפת החמאס. הרטוריקה בלעה את האסטרטגיה; הפופוליזם את המהות. זה מצב טרגי.
ההשתהות בהחלטות בקשר לעזה בעייתית מבחינה נוספת: היא גוזלת את תשומת הלב מחמש הגזרות האחרות מהן מותקפת ישראל. משחק השחמט המורכב שמנהלת ישראל עם איראן, מלבנון עד הים האדום והאוקיינוס ההודי, מעזה במערב עד טהרן במזרח, מתימן עד דמשק, הופך בהדרגה למשחק שש-בש, שבו למזל או לחוסר המזל עלול להיות משקל מכריע.
שלב ג' יתבצע בסוף: צה"ל יעבור ברצועה לביתור ולתחזוקה. זה לא יהיה גן עדן, לא בביטחון הלוחמים מול מה שיישאר מחמאס, ולא בהתמודדות עם המצב ההומניטרי. חיי החטופים וחירותם לא יובטחו כנראה. ואז יבוא השלב שממנו חושש נתניהו יותר מכל: הדיון על השליטה ברצועה. כל פתרון יהיה כרוך במעורבות של גורמים פלסטינים. כל מעורבות של פלסטינים תמוטט את הברית שלו עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
יש לומר לזכותו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שלמרות הנטל שהוא נושא על גבו מאז 7 באוקטובר הוא מנהיג את צה"ל במלחמה בבגרות ובאחריות. בהופעות שלו הוא מרבה לדבר על הרוח שמפעמת בלוחמים. אכן, הרוח מרחיבה את הלב; גם היכולת. אבל השאלה עדיין עומדת: לאן הרוח נושאת את הלוחמים, ואת המדינה איתם.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.23
