על זרוע שמאל של סגן רוי (25), סמ"פ בגדוד 13 של גולני, קעקוע של 18 פרחים - לזכרם של 18 לוחמים מהפלוגה שלו שנפלו מאז 7 מאוקטובר. הוא הספיק לעשות את הקעקוע לאחר שיצא מעזה כשהוא באמצע קורס מ"פ בג'וליס, באחד המחזורים הגדולים ביותר כשסביבו מפקדים מהצפון והדרום, כל אחד מהם משתוקק ללמוד כמה שיותר כדי שיוכלו לחזור לפקד על החיילים שלהם. כעת הוא מדבר לראשונה, ומבקש להבהיר לאנשי חמאס: כדאי שתברחו - כי אין מצב שצה"ל יחזור לאחור.
המלחמה תפסה אותו בכלל בחו"ל, בחופש לפני קורס מ"פ. הוא תכנן לצאת לגלוש בחופי יוון אבל הטלפון שלו לא הפסיק לקבל התרעות. "ניסיתי לתפוס את המפקדים בטלפון שסגרו שבת במוצב נחל עוז, אבל אין עונה. תוך שעתיים כבר הייתי על מטוס. כל הזמן שהייתי בחו"ל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחרי כמה סרטונים משדרות והמוצבים, הבנתי שזו מלחמה. התחלתי קצת לדבר עם חבר'ה שנמצאים שם ואמרו שהמצב על הפנים ושצריך שאגיע כמה שיותר מהר. התעכבתי מעט כי ביטלו טיסות. כשנחתתי בישראל חיכה לי רכב של אחים לנשק שאספו אותי, אימא שלי והחברה הגיעו וזרקו עליי תיק ונסעתי ישר לבסיס".
ביום ראשון הוא התחיל לאסוף סביבו לוחמים, כשהקשר עם הלוחמים בבסיס נותק. "היו הרוגים ופצועים וחבר'ה עם מצב נפשי מורכב", הוא שחזר. "בניתי כוח ועלינו על נמ"רים, יוצאנו לקרב הגנה בכל הגזרה שלנו, מוצב נחל עוז דרומה. עשינו מארבים והיו לנו כמה היתקלויות. ניסינו לייצב מצב ולהחזיר לשגרה. התחלנו להחזיר את השליטה".
את הדרך למוצב שהיה עבורו בית עשה על כביש 232. "זה היה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים", סיפר. פתאום במקום שהכרתי כמו כף היד שלי, נסעתי עם נמ"ר על הכביש. התחושות היו קשות, בעיקר של פחד. אני זוכר שממש הרגשתי שאני לא יודע מאיפה זה יבוא לי. אני רגיל להילחם רק מכיוון מערב, ופתאום הם יכולים לצאת מכל פינה. היה חשש כי לא ידענו כמה נכנסו לאן הגיעו. זה ליווה אותנו בעיקר בהתחלה, עד שהתחלנו לצבור ביטחון".
"למוצב נכנסנו פעם ראשונה אחרי יומיים, ואז אתה מבין - הכול היה שרוף, רכבים הפוכים, מבנים שהתרסקו לגמרי", המשיך סגן רוי. "זה אזור שהיה לנו בית ופשוט לא קיים יותר. כל הציוד שלי נשרף, כל החדר שלי הלך. אתה רואה את כתמי הדם, גופות של מחבלים לכל אורך הכביש והמוצב. את האנשים שלנו פינו לפני שהגעתי, את רובם לפחות. את רוב התצפיתניות הכרתי. את שיר (סרן שיר אילת ז"ל) המפקדת הכרתי היטב וגם את החמ"ליסטיות. כל הזמן הייתי בקשר איתן. אחר כך שמעתי את הסיפורים ממי ששרד ותפסתי את הראש. זה לא ייאמן.
"אתה שומע את השמות של ההרוגים, ועוד שם ועוד שם, וזה עוד זיכרון ועוד חוויה ותמונה שהייתה לך בטלפון עם הבנאדם, או שיחה או אירוע. בהתחלה לא תפסתי את זה, לא כל כך האמנתי. איך שהם נהרגו, הגבורה שלהם. היו חבר'ה שרצו להילחם נגד עשרות אם לא מאות מחבלים כדי להילחם על הבית שלהם, החיים של החברים שלהם והחיים שלהם. איבדנו הרבה לוחמים, ולאסוף מזה את כל השברים הייתה המטרה הבאה. זה לתת ללוחמים את התחושה שהם הצליחו להחזיר את מה שנפגע אצלם".
לדבריו, "זו הפלוגה הכי קטנה בגדוד שחטפה את המכה הכי גדולה. המ"פ התחלף ורק אני נשארתי, עם חבר'ה שהגיעו מהבא"ח. הלוחמים הרגישו שמשהו אצלם בביטחון התערער. התחושות היו מאוד קשות בקרב הלוחמים. 'איך חדרו אותם ככה?'. הם שאלו שאלות יפות. אמרו: 'לא התכוננו לאירוע הזה, זה לא מה שדיברו איתנו. נלחמנו עד טיפת הדם האחרונה'. הם הרגישו באיזשהו מקום אשמה שהחברים שלהם נהרגו והם לא הצליחו להציל אותם. היו לנו המון שיחות. ורדה פומרנץ (לשעבר ראש אגף נפגעים בצה"ל ואם שכולה) באה לדבר איתם. המג"ד תומר (סא"ל תומר גרינברג ז"ל) לקח את פלוגה ב' כפרויקט אישי שלו. תומר תמיד חזר ואמר מה שהיה ב-7 באוקטובר לא יהיה ככה בפנים. זה לא מה שיהיה. ב-7 באוקטובר זה היה תמות נפשי עם פלשתים כי המחבלים ביישובים. המג"ד הגיע מהבית, עלה על פרייבט עם עוד כמה לוחמים ונכנס לכפר עזה. התושבים זה מספר אחד והלוחמים אחר כך. גם הלוחמים ידעו את זה".
5 צפייה בגלריה
"לקח אותי כפרויקט, איך להיות המ"פ הכי טוב בגולני". סא"ל תומר גרינברג ז"ל
( צילום: דובר צה"ל)
עוד אמר סגן רוי: "הרגשתי תחושת אבהות כלפיהם. למג"ד תומר היה קשר מיוחד איתנו בפלוגה. ישבנו בנחל עוז והוא כל היום היה איתנו. כשהוא נהרג החבר'ה תפסו אותי ושאלו: 'כמה עוד אפשר? גם אותו לוקחים לנו, אחרי שהחדיר בנו את הרוח והיכולת להמשיך להילחם והאמין בנו?'. עניתי להם שהם לא לבד. אני כאן, המשפחות שלהם איתם. אמרתי להם 'תזכרו למה אנחנו עושים את זה, זו השליחות שלנו כרגע. אנחנו לוחמים למען החבר'ה שנהרגו. והם לא נהרגו סתם. ואנחנו לוחמים למען תושבי עוטף עזה'".
בשעה שהם נלחמים בחזית, נדמה כי ישראל הלכה לאחור. הפילוג והקיטוב עדיין מרימים את ראשם ונדמה כי האחדות שוב מתחילה להתפורר. "האמת היא שהרבה יותר קשה להיות בעורף", אמר סגן רוי, כשהוא מסתכל מהצד על מה שקורה. "בתור אחד שהיה בפנים כמעט 40 יום, ועכשיו כשאני הכי מנותק ויושב פה בכיתה ולומד איך להיות מ"פ - זה כל כך הרבה יותר קשה בעורף. כשאתה שם לא מעניין אותך כלום. בגולני אנחנו נלחמים עם נמ"רים, עם רק"מ, וכשאתה תקוע בתוך כלי 11 אנשים, מכל הקצוות והדעות, הם יסתדרו. המקום של הלחימה הוא כל כך חזק והאמונה בצדקת הדרך היא כל כך מורגשת, שאנחנו לא מתעסקים בזה בכלל. כל מה שמעניין אותנו זה רק איך אנחנו מנצחים במלחמה הזו ומחזירים את הכבוד שלנו".
"בפלוגה היינו אומרים על המצב במדינה שהאויבים שלנו לא צריכים לעשות כלום, אבל דווקא מהאסונות הכי גדולים אנחנו יודעים לקום בצורה מאוחדת. כולנו רואים מה קורה במדינה. ההירתמות, המילואימניקים שעזבו הכול והגיעו. הם עזבו את המשפחות והחיים שלהם ורצו לשדה הקרב. זה מעורר השראה בעיניי. אין ספק שמשהו השתנה במדינה. אני רק מקווה שלא נשכח כלום ולא נשכח מהר".
רוי במקור הוא מבית אריה וכיום מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, קמ"נית באמ"ן שהייתה עד לאחרונה גם במילואים. "אני גר ממש ליד הבימה, אז כל האירועים וההפגנות הם ממש ליד הבית", אמר. "אבל אני נמנע מלהביע דעה פוליטית, ברגע שנכנסים בשערי הבסיס זה כבר לא מעניין".
פלוגה ב' לא הפסיקה לספוג אבידות במלחמה, קודם ב-7 לאוקטובר ולאחר מכן בשג'אעיה. "תומר ורועי מלדסי חתרו למגע להציל פצועים ולהשיב באש", סיפר סגן רוי. "תמיד דיברנו על שג'אעיה. זו הייתה אחת המטרות בלחימה. היה לנו חשבון פתוח איתם עוד מצוק איתן, עם אסון הנגמ"ש. זה שהם נהרגו דווקא שם רק מחזק את התחושות בקרב הגדוד, הלוחמים והמפקדים". את מלדסי הכיר בפנימייה הצבאית בחיפה, השניים חברים מאז. "הפעם האחרונה שראיתי אותו היה יומיים לפני. נפרדתי מהחבר'ה, התחבקנו", סיפר.
בכל מקרה, פלוגה ב' עדיין ממשיכה להילחם. "ברור לנו שאנחנו לא יכולים לסיים את הלחימה וללכת הביתה בידיעה שהחטופים בפנים. זה מאוד ברור, לכל אורך הדרך", הוא אמר. "כשהיינו בפנים בהפסקת אש וראינו את החטופים חוזרים הביתה זה היה רגע מאוד משמח. שמענו את זה ברדיו וזה נתן לנו עוד כוחות ורצון להילחם כמה זמן שזה יידרש, גם במחיר לשלם בחיינו - כדי שכל החטופים יחזרו הביתה".
5 צפייה בגלריה
רס"ן רועי מלדסי ז"ל. "הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה יומיים לפני שנהרג, התחבקנו"
(צילום: דובר צה"ל)
חמישה ימים לאחר שיצא מעזה הוא עשה את הקעקוע. "חשבתי על זה הרבה בלחימה, איך אני מנציח את הלוחמים והמפקדים. עשיתי את הקעקוע בכוונה במקום קצת בולט וקצת לא, מתוך מחשבה שמי שיראה כנראה ירצה לראות את ההמשך ולשמוע את הסיפור מאחורי הקעקוע. זה נתן לי הרבה כוחות. בשניה אחת לאבד כל כך הרבה אנשים זה מטורף. חשבתי גם שאולי הקעקוע עוד יגדל. אין לדעת".
הוא לא היה בכל ההלוויות. למעשה, רק בהלוויה אחת הספיק להשתתף. "אנחנו מבטיחים שנגיע ברגע שנוכל", אמר. "זה יצר תחושות קשות בקרב הלוחמים והמפקדים אבל אנחנו נמצאים בקרב הגנה, ואתה לא יכול לדבר עם המשפחות ולתמוך בהן בשעה שהם הכי צריכים. אבל דיברתי עם חלקם והם אומרים לי: 'אתם ממשיכים את הדרך של הבנים שלנו'. הם מחזקים אותנו".
על סא"ל גרינברג אמר: "הוא לקח אותי כפרויקט, איך להיות המ"פ הכי טוב בגולני. היה חשוב לו הרוח. הוא אמר ש'גדוד 13 לא נשבר, גדוד 13 לעולם לא יישבר'. וזה ככה. אנחנו ממשיכים את הדרך שלו. ממשיכים לדחוף קדימה ואין סיכוי שנלך לאחור. זה לא מונח שקיים. החשבון עם שג'אעיה גדל, גם כמות העבודה שלנו שם. ואני בטוח ששג'אעיה לא תהיה אותו דבר אחרי שנסיים שם". לאנשי החמאס יש לו רק מסר אחד: "כדאי לכם לברוח".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.23
