הן נאבקו כדי שישמעו את קולן, כדי שיאמינו להן וכדי שמי שפגע בהן ישלם מחיר על מעשיו. אבל עכשיו, נאלצות הנפגעות בפרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע לנהל מאבק נוסף, על הטיפולים הנפשיים שניתנו להן מטעם המדינה. "לפני שנתיים, העניקה לנו רב-גונדר קטי פרי טיפולים נפשיים במימון שב"ס", נכתב במכתב שהעבירו הנפגעות בשבוע שעבר לפרקליטות, "היא לקחה אחריות על הנפשות שלנו שחוללו בחסות מדינת ישראל".
ואולם, תוקף הטיפולים מסתיים בסוף החודש, וכרגע המטפלת שמלווה אותן אינה יכולה לתאם איתן פגישות נוספות. "המטפלת מלווה אותי בשנתיים האחרונות ואנחנו עדיין בתחילת הטיפול", אומרת הילה (28), "מי החליט שנגמר הזמן לטראומה שלי? אני חיה את הטראומה יום יום. לטראומה יש תוקף? זו הפעם המי יודע כמה שהמדינה פשוט בועטת אותנו. זה התחיל עם זה שלא האמינו לנו, שסגרו את התיק, ועכשיו שלוקחים לנו את הטיפול".
"מאז שהודיעו לנו שמפסיקים את הטיפולים אני מתמודדת עם רגרסיה גדולה", מוסיפה הילה, "כל מה שבניתי במהלך הזמן שניתן לי בטיפול פשוט הלך לאבדון. החרדות, ההלקאה העצמית, הכול חזר אליי. אנחנו עוד לא סיימנו את ההליך המשפטי, ואנחנו עתידות לעמוד מול המחבל בבית משפט. איך אני אמורה ללכת להעיד אם אני שבר כלי? מי יהיה שם כדי להחזיק אותי?".
העדויות מהטבח מציפות מחדש
כמו נפגעות רבות נוספות, העדויות הקשות מ-7 באוקטובר מציפות אצל הילה את הטראומה. "זה טריגר משמעותי עבורי כמי שחוותה מספר מקרי אונס על ידי אסיר ביטחוני, מחבל עם דם על הידיים. אז אני מכירה את הזעזוע מקרוב", היא אומרת ומתקשה לעצור את הדמעות, "הלב שלי מדמם על מה שהבנות האלה עברו ועוברות עכשיו בשבי כי אני מכירה את הזוועה מקרוב לצערי. גם בשבילן אני לא אוותר".
"אחת מהתוצאות של הטראומה זה שאני לא עובדת כי אני לא מצליחה, כך שאני לא יכולה לממן טיפולים באופן פרטי", היא מוסיפה, "ברגע שאני נמצאת בחברה של אנשים אני נכנסת לבועה, מתכנסת סביב עצמי. הטיפולים נותנים לי תקווה. את הנפש שלנו רצחו, לחיות חיים מאושרים ושמחים אני כבר לא אוכל, אבל לפחות שאני אוכל להיאחז בתקווה".
גם את שירלי (28) שלושת חודשי המלחמה האחרונים מחזירים אחורה. "העדויות מחזירות אותי כל פעם לאותו מקום שהוא ניסה לאנוס אותי, שהוא לא הפסיק להטריד אותי, לגעת בי. אני סובלת מהתקפי חרדה מאוד קשים, ומטופלת כבר חצי שנה בכדורים פסיכיאטריים. זה לילות בלי שינה, כאבים בגוף, קושי בנשימה. את רואה דברים ומרגישה דברים שאדם רגיל לא אמור לראות או להרגיש. אני מאוד חוששת שאם הטיפולים ייפסקו אני אמצא את עצמי נלחמת לבד, בלי עזרה".
"הטיפול מסייע לי לקום בבוקר, לשמור על שפיות מסוימת", היא מוסיפה, "בעיקר עוזר כשאנחנו צריכות ללכת לפגישות של התיק, להעיד ולספר מה עברנו. אני לא רואה את עצמי ממשיכה בלי הטיפולים, זה דבר שצריך חוזק נפשי בשבילו. אני כל היום רוצה להיות לבד ולא סביב אנשים, אני מפחדת להיפגע. אני לא אוכל להרשות לעצמי לממן טיפולים באופן פרטי, המצב לא מאפשר לי. אני מבקשת שלא יפקירו אותנו שנית, שלא ייתנו תוקף לטיפולים האלה, כי אין לזה תוקף".
קושי על דוכן העדים
עו"ד קרן ברק, המייצגת את כל הסוהרות בפרשה, אמרה כי "ללא הליווי הצמוד אני צופה להן קושי נפשי אדיר כשיעמדו על דוכן העדים מול עיניו של הטרוריסט עטאללה שחילל את גופן ונפשן. אני חוששת שבמקום לסגור מעגל של צדק, הן עלולות לצאת בשן ועין מחוויה טראומטית".
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מוסיפה "רצף טיפולי הוא קריטי ובמיוחד למי שעברו טראומה כל כך קשה. טיפול נפשי הוא לעיתים מציל חיים, ומי שעברו פגיעה כה כואבת חייבות לקבל אותו כמו מזון לנשמה".
משב"ס נמסר בתגובה: "התיק הנוגע לתביעות האזרחיות של הסוהרות מצוי בהליך גישור המנוהל ע"י הפרקליטות, ופרטיו חסויים. בהתאם להחלטת נציבת בתי הסוהר, הסוהרות מקבלות מימון לטיפולים נפשיים מזה כשנתיים, וקיים אישור תקף להמשך מימון הטיפולים עד 31.01.24, כשבימים הקרובים צפוי להתקיים דיון בשאלת המשך מימון הטיפולים לסוהרות, כפי שמבוצע מעת לעת".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "הפרקליטות מייצגת את שב"ס בתביעות האזרחיות, אולם ההחלטה בדבר מימון הטיפול למתלוננות נתונה לשיקול דעתם של גורמי שב"ס".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.01.24
