המלחמה בדרום בעיצומה, ומטרותיה לא הושגו עדיין. לא הצלחנו לפרק את כל היכולת הצבאית של חמאס, ובעיקר לא השבנו את החטופים ולא שיקמנו את היישובים בעוטף עזה ובצפון על תושביהם. המצב בצפון הארץ מורכב ומסובך אף הוא. אין חולק שאת איום חיזבאללה יש להסיר, אך ראוי לא להיגרר אחרי האיומים למלחמה כוללת, במקביל למלחמה בעזה, מסיבות רבות - ובראשן העובדה שהציבור איננו מודע למחירה הכבד, לא רק ליישובי הצפון אלא לעורף הישראלי כולו, ואפשר שאף תוביל להצתה של מלחמת "גוג ומגוג" באזור כולו. יכולתה של מדינת ישראל לנהל שלוש מערכות צבאיות בה בעת - בעזה, לבנון ובעורף - וזאת בנוסף לאיום מרחוק של החות'ים ואיראן, איננה בלתי מוגבלת.
לעניין לבנון, כדאי לנקוט יוזמה ולקרוא ליישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון תוך הפסקת אש ונכונות לדון עם ממשלת לבנון על 13 נקודות המחלוקת בגבול. הסכם נסיגת צה"ל בשנת 2000 לקו הכחול משמעו שישראל מימשה הלכה למעשה את החלטת האו"ם 425 לשוב למקומות שבהם צה"ל היה ערוך ערב היציאה למבצע ליטני בשנת 1978. כך שישראל מימשה בדקדקנות הסכם זה, אך הוא איננו קו הגבול הבינלאומי הלגיטימי. גם אם מתנגדים לקבל את הטענה הלבנונית, מומלץ מאוד להבין את העובדות האובייקטיביות ואת הטענות הסובייקטיביות של כל צד.
בהיותי מפקד סיירת גולני, בין השנים 1967-1969, נשלחנו לכבוש את ג'בל רוס (לימים הר דב), לטהר קיני מחבלים בדופן המערבי של נחל שיאון (ואדי עסל) ולפנות מתגוררים במה שמוגדר היום חוות שבעא (ברכת נקר, רמתא, זבדין, מזרעת-קפוה, פשכול, מער' שבא חלת-אל-עוולה). החוות הללו אינן יישובי קבע ומאז ריקות מאדם כמובן. גם הגבול הבינלאומי בין סוריה (שבנעליה נכנסנו החל מ-1967, ושקיבלה עצמאות ב-1946) ולבנון (העצמאית מ-1943) מעולם לא סומן, והאזור אף היה חלק מה"פתח-לנד" - מושבת טרור פלסטינית ולבנונית. אם כן, משמעות הסכסוך כאן היא טריטוריאלית גרידא.
בסופו של יום, המצב עשוי להוליד הסדר מדיני אזורי. נשגב מבינתי מדוע ארה"ב לבדה מתבוננת במצב מתוך ראייה כוללת, וישראל לא עוסקת בהשלכות העתידיות או מנסה לעצב את ההסדרים לטובתה, שלא לדבר על חזון לטווח ארוך. מקבלי ההחלטות לא הפנימו שיש להשתמש בנשק המדיני לא רק מכוח היותנו קורבן של האסון הגדול ב-7 באוקטובר, אלא גם כחיפוש דרך לעיצוב העתיד ובניסיון לשקם את היחסים עם הפלסטינים ביהודה ושומרון ולחזק מחדש את היחסים עם ירדן ומצרים.
בראייה רחבה, האינטרס בהסדר מדיני כולל הוא של שלוש מדינות - סוריה, ישראל ולבנון. אולי בחזון אחרית הימים הן תשבנה בניסיון לפתור את הסוגיה. בינתיים, יוזמה ישראלית הקוראת להסדר עתה עם לבנון ייתכן שלא תיענה, אך תחזק מאוד מדינית ובינלאומית את עמדתה.
סוריה היום היא מדינת עימות ושותפה לציר האיראני המאיים להשמיד את ישראל, וגם פועל נגדנו באופן אקטיבי. אולם, זה לא יהיה חסר ערך להזכיר שבעת המשא-ומתן המדיני עימה בשנים 2000-1999 הביעה סוריה עמדות גם ביחס ללבנון וראתה עצמה כמשפיעה על המתרחש שם, ולא הציגה כל דרישה טריטוריאלית לאזור המחלוקת בחוות שבעא. היא אף הבטיחה לפעול לפירוק חיזבאללה מנשקו ולהותירו כתנועה פוליטית, בין השאר בשל רצונה לקבל הכרה דה-יורה לשליטתה דה-פקטו בלבנון כסוריה רבתי. ארה"ב וישראל באותה עת לא הביעו התנגדות.
אורי שגיאצילום: חיים הורנשטייןלסיכום, אסור שהביטחון הלאומי של ישראל יישען אך ורק על כוחה הצבאי - ועצירת הלחימה בדרום צריכה להוביל ליוזמה מדינית בצפון. אירועי החודשים האחרונים מחייבים לא רק הסתכלות פנימית עמוקה אלא הבנה שלגיטימיות בינלאומית והסדרים מדיניים הם נשמת אפו של קיומנו באזור עוין זה. הכוח איננו חזות הכל, והוא רק אמצעי להשגת המטרה.
מדינת ישראל, שאחרי האסון הגדול בתולדותיה לוחמת על קיומה ועל ערכיה, משוועת למנהיגות אחרת - שיש מאחוריה חזון מדיני ואחדות מטרה פנימית. אין מנוס מהחלפת הממשלה הנוכחית, שאיננה מסוגלת ואיננה רוצה להסתכל לתמונת המציאות בעיניים, ולבחור תחתיה ממשלה שתפעל ברוח מגילת העצמאות ותחפש דרך מדינית וביטחונית כאחת להבטחת קיום המדינה ואזרחיה.
- אורי שגיא הוא אלוף (במיל'), לשעבר ראש אמ"ן
פורסם לראשונה: 00:00, 04.02.24
