בעוד שבוע וחצי יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, ובחברה הערבית הפחד והאימה רק גוברים. בשנים האחרונות תחושת הביטחון האישי של האזרחים הערבים נעלמה לחלוטין: כל טלפון, כל דפיקה בדלת, כל זיקוק בחתונה הוא טריגר למשפט "אלוהים, רק שזה לא אצלנו".
בין הזכות לחיות לבין הזכות להצביע, הזכות לחיות חשובה יותר, כמובן - אבל במדינות מתוקנות הזכות לבחור, להתמודד ולהיבחר היא זכות יסוד, שאמורה להיות שווה בדיוק כמו הזכות לחיים. החברה הערבית, לעומת זאת, מתנהלת בשנים האחרונות כמו "חי מת" - היא מוותרת על זכות הבחירה וחופש הביטוי בגלל הפחד לאבד את החיים.
העלייה בפגיעה בחייהם וברכושם של משרתי ועובדי ציבור בשלטון המקומי בחברה הערבית הגיעה לשיא חדש. אנחנו יודעים על יותר מ־13 מקרים של פגיעות בעובדי ומשרתי ציבור בשנת 2023, והשנה נרשמו עד כה כבר ארבעה מקרים. בשבוע שעבר נרצח מהנדס המועצה המקומית ג'דדיה־מכר, נורו יריות על ביתו של מהנדס ועדת התכנון והבנייה בוואדי עארה, וגם על מבנה המועצה המקומית לקייה.
בחודשים האחרונים ארגוני הפשיעה מנסים באופן ספציפי לפגוע במתמודדים בבחירות לרשויות המקומיות. לפחות ארבעה מתמודדים הסירו את מועמדותם מחשש לחייהם, ורבים כלל לא הגישו מועמדות בגלל החשש לפגיעה בחייהם ובחיי משפחותיהם. המציאות הזו, לצד חופש הפעולה המוחלט של ארגוני הפשיעה ולצד הכישלון של גורמי האכיפה, מרתיעה אנשים איכותיים וטובים מלהתמודד על תפקידים. לכך יש להוסיף את ראייתם הצרה והגזענית של חלק משרי הממשלה - שחוזרים שוב ושוב על השקר שלפיו הרשויות המקומיות הן צינור להעברת כסף לארגוני הפשיעה, תוך התעלמות טוטאלית מהשלכות טיעון כזה על האמון של אזרחי ישראל הערבים, ועל תהליכי הטיוב שמתרחשים ברשויות המקומיות הערביות, על אף כל האתגרים לאורך כל השנים,
בחודשים האחרונים ארגוני הפשיעה מנסים באופן ספציפי לפגוע במתמודדים בבחירות לרשויות המקומיות. לפחות ארבעה מתמודדים הסירו את מועמדותם מחשש לחייהם
הרשויות המקומיות הן גם מוסד דמוקרטי וגם ספק שירותים מרכזי. הדבר נכון במיוחד בחברה הערבית, שבהיעדר אמון בינה לבין השלטון המרכזי חובה עלינו לחזקן, לאחר שגם המלחמה וגם הקורונה הוכיחו שהן הכתובת לתושבים ולתושבות. לכן, העלמת עין מהשתלטותם של ארגוני הפשיעה על החברה הערבית היא עוד מסמר בארון הקבורה של השלטון המקומי הערבי ושל הדמוקרטיה בכלל. ובמבט מעמיק יותר, היא מהווה פגיעה כפולה בנשים הערביות - שעשו דרך ארוכה כדי לקדם את מעמדן, ונאבקות כל יום על המקום שלהן בכל הזירות, כמשרתות ציבור ונבחרות ציבור. אובדן הביטחון האישי, לצד שורה של פגיעות בזכויות יסוד של כלל החברה הערבית, הם מקלות בגלגלים של התהליכים החיוביים שקורים בתוך החברה הערבית.
אולי בעצם זו לא העלמת עין של הממשלה; אולי זה במזיד? לפי מחקר חדש של מרכז טאוב, נתוני ה־OCED מראים שהחברה הערבית בישראל מדורגת במקום השלישי, אחרי קולומביה ומקסיקו, בפשיעה. נתון כזה היה אמור לזעזע כל מערכת פוליטית, אך הממשלה הנוכחית לא רק שאינה נלחמת על שלטון החוק ועל זכותם של אזרחיה לחיות בתחושת ביטחון - היא גם מפרקת כל מרכיב דמוקרטי, מעניקה פרסים לגזענים ולארגוני הפשיעה, מאפשרת להם להרחיב את השליטה ולהכתיב סדר חדש של כניעה לאלימות. כרגע זה המצב בחברה הערבית, אבל הפשיעה היא כמו אש בשדה קוצים - מתישהו היא תגיע גם לחברה היהודית. ומה אז?
עו”ד ראויה חנדקלו היא מנהלת מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית של ועד ראשי הרשויות הערביות
