בדיונים שניהלו בכירי האוצר עם סוכנויות דירוג האשראי אחרי הודעת מודי'ס על הורדת הדירוג של ישראל, חזרה ועלתה הסוגיה של תקציבי הביטחון. ההערכות שהוצגו לכלכלני הסוכנויות, והתבססו על תרחישי ייחוס של צה"ל, ציירו תוואי של הוצאות צבאיות עולות ללא הפסקה במשך שלוש השנים הקרובות לפחות, שבמצטבר מגיעות לחצי טריליון שקלים. הוצאות אלו גם נוטלות, מן הסתם, נתח מתרחב מהתוצר המקומי, וכורות בור ענק בתקציב המדינה גם ב־2025 וב־2026.
אך לא רק התהיות של סוכנויות דירוג האשראי, גם הדאגה לעתיד המשק מחייבות את ממשלת ישראל להחליט מי יישא בנטל הכלכלי של המלחמה - משלמי המסים היום או משלמי המסים בעשור הבא. במילים אחרות, האם הממשלה תממן את הגירעון המעמיק על ידי העלאת מסים כבר עכשיו, או על ידי לקיחת הלוואות (הנפקת אגרות חוב) שאותן יידרשו לפרוע, בתוספת ריבית, הממשלות הבאות - כלומר משלמי המסים בעתיד.
הכבדת נטל המס על האזרחים בסערת המלחמה עלולה להיתקל בהתנגדות ציבורית נרחבת, במיוחד כאשר הממשלה כל כך לא פופולרית, כאשר שר האוצר נתפס כלא אמין וכאשר השירות הצבאי מאוד לא שוויוני
הבחירה לא מובנת מאליה. הכבדת נטל המס על האזרחים בסערת המלחמה עלולה להיתקל בהתנגדות ציבורית נרחבת, במיוחד כאשר הממשלה כל כך לא פופולרית, כאשר שר האוצר נתפס כלא אמין וכאשר השירות הצבאי מאוד לא שוויוני. היא גם לא מומלצת כלכלית, אם ללחימה נלווה חשש למיתון והאטה. היתרון: מסים גבוהים עכשיו לא מגדילים את החוב הציבורי, לא מקפיצים את היחס בין החוב לתוצר (בתנאי שאינם פוגעים בצמיחה) ולא מגלגלים את הידוק החגורה הבלתי־נמנע מדור לדור.
הגדלת החוב הממשלתי עושה בדיוק את ההיפך. היא דוחה את הירידה או ההאטה ברמת החיים הפרטית לשנים קדימה, בתקווה שאז הממשלה כבר תהיה יותר פופולרית, הכלכלה יותר חזקה והנכונות להקריב יותר נפוצה. החיסרון העיקרי של הדחיינות טמון בהתרופפות המשמעת התקציבית, בשקיעת המדינה בחובות יותר יקרים ובפגיעה בדימוי הכלכלה הישראלית.
אבל מה עם החלופה הנוספת - ריסון הגידול המתוכנן בתקציבי הביטחון? שני פרופסורים לכלכלה שרואיינו לאחרונה ב"ממון", מנואל טרכטנברג וצבי אקשטיין, הטילו ספק בהנחה הרווחת שלפיה מצבה הביטחוני של ישראל יורע בתום המלחמה, הרעה שממנה נגזר הצורך בקפיצה בתקציבי הביטחון. גם במשרד הביטחון נשמעים מי שקוראים לבחינה מחודשת של תרחישי הייחוס: הרי חמאס ככוח צבאי נמחק לעשורים, הם אומרים, חיזבאללה סופג מכות דרמטיות ואיראן מפוחדת ונסוגה כמעט לגמרי מסוריה. אלו התפתחויות שמפחיתות, ולא מעצימות, את מאזן הסיכונים. הכשלים שנחשפו ב־7 באוקטובר, לדעת כל קהיליית המומחים, לא נבעו ממחסור באמצעי לחימה ואמצעי מודיעין, אלא מקונספציות שגויות.
לכך נוסף הצורך לבחון מקרוב את התמורות הצפויות בניהול מלחמות, שמעמידות בספק את הרכישות המתוכננות של אמצעי לחימה ותיקים ויקרים מאוד, כמו מטוסי אף־35. כמו כן, האמירות של ראש הממשלה נתניהו על "שליטה ביטחונית מוחלטת" של ישראל בשטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון - ואולי גם בדרום לבנון? - יחזירו את ישראל עשרות שנים לאחור גם בנטל הביטחון השוטף, על כל המשתמע מכך לעוצמת המשק.
ההיסטוריה הכלכלית של ישראל מראה כי אחד משני מנועי הצמיחה והשגשוג, לצד ענפי טכנולוגיית הידע, היה הקיטון בחלקן של הוצאות הביטחון בעוגת התוצר המקומי. המשאבים שהתפנו הופנו להשקעות יצרניות, להגדלת יצוא, לפיתוח תשתיות ולעוד אפיקים מאיצי צמיחה. תנועה הפוכה בתקציבי הביטחון - ובהארכת השירות הצבאי, חובה ומילואים - תפגע בכלכלה. זה בטוח.
המסקנה המעשית המתבקשת היא להקים בהקדם ועדה לקביעת מתווה עתידי לתקציבי הביטחון, שתהיה מורכבת ממומחי צבא, כלכלה, חברה ועסקים בהווה ובעבר, ושייפרס בפניה מנעד רחב של תרחישי ייחוס מדיניים־ביטחוניים. ועדה שלא תסבול מפוליטיזציה, מקונספציה וממינימליזציה של השיקול הכלכלי. נכון להשבוע, כינון ועדה בהרכב המתבקש לא באופק.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.24
