1.
בלילה שלפני 7 באוקטובר היינו בגן ירדנה, זה גן שעשועים כזה בקיבוץ, הייתי שם עם שתי חברות שלי ודיברנו וצחקנו עד מאוחר, ועשינו שמה גם סרטון כזה, בטיקטוק. לא העלינו אותו אבל צילמנו אותו, ובסרטון אני וחברה שלי עשינו כאילו אנחנו מעלימות את עלמה, החברה שלנו, היא כאילו נעלמת כזה. ככה צילמנו את זה כמה פעמים לטיקטוק, ובשתיים וחצי בלילה הלכנו לישון. ורק אחר כך, אחרי שהכל נגמר, כשעלמה כבר הייתה חטופה בעזה, רק אחר כך שמנו לב לזה שכאילו צילמנו את עלמה נעלמת בסרטון. ואז היא באמת נעלמה.
2.
קוראים לי הדר, אני בת 13, אני גרה בקיבוץ בארי ואמא שלי קוראים לה דנה, היא הייתה גננת פה בקיבוץ, כולם אהבו אותה ממש, ממש. היה לה גן של תינוקות ממש פיציים, ואני הייתי הרבה שם איתה, היינו הרבה ביחד שם, מאז שאני קטנה אני הייתי שם איתה, מחזיקה את התינוקות ומחליפה להם חיתולים. ואמא שלי, הייתה לה סבלנות לילדים הקטנים, היא דיברה אליהם ממש כמו לילדים גדולים. והם אהבו אותה. וגם ההורים של התינוקות אהבו אותה. כולם אהבו אותה בבארי.
ביום-יום אני ממש-ממש אוהבת לאפות, עוגות, עוגיות, ג'חנונים, מאפים, אני ממש אוהבת ויש לי בבית, היו לי, מלא כלים, הייתי אוהבת לעשות מתכונים מסובכים. אני אוהבת לאפות הכל, גם מתוקים וגם מלוחים. חוץ מלאפות אני אוהבת לגלוש. כמו אחי כרמל, שגם הוא אהב לגלוש. נראה לי שממנו קיבלתי את האהבה הזאת, לים ולגלים. זהו, זה מה שיש לי לספר על עצמי.
5 צפייה בגלריה
האושר שלפני השבר הגדול. משפחת בכר. מימין: דנה ז"ל, הדר, נופר, כרמל ז"ל, רתם ואבידע
( צילום: ענבל אור לב)
3.
בשבת בשש וחצי בבוקר אנחנו שומעים מלא בומים, מלא-מלא בומים, ואנחנו יוצאים, כאילו ברגיל שלנו, יוצאים ונכנסים לממ"ד, היינו בבית אבא, ואמא, וכרמל אחי, ואני. אח אחד שלי, נופר, היה בצבא, בחברון, הוא בדיוק היה בשמירה, והאח הגדול שלנו רותם היה בהודו. בטיול. אז היינו בממ"ד ארבעה אנשים. ואנחנו מרגישים, מהר מאוד אנחנו מרגישים שזה משהו לא הגיוני, לא רגיל, כל כך הרבה טילים בחמש דקות, לא ראינו דבר כזה בחיים.
עוד צבע אדום ועוד צבע אדום, ועוד אזעקות ועוד יירוטים. בשלב מסוים אמא שלי שומעת מין מגפון כזה, צעקות במגפון, "יש חדירת מחבלים!" אז פתחנו את הווטסאפ של הקיבוץ וראינו שם הודעה – "יש חדירה, תנעלו את הבתים, תחשיכו את האורות, תיכנסו לממ"דים ותנעלו את הדלת". כולם היו בהלם מההודעה הזאת. גם אני.
נכנסנו לממ"ד וכולם כזה חושבים, טוב כמה זמן זה כבר ייקח? מה, נביא מים, נביא אוכל? לא, בשביל מה. אז כולם בפיג'מות. מחכים בממ"ד. ולאט-לאט אנחנו רואים בהודעות שזה מתחיל להתפשט בקיבוץ ולהתקרב אלינו. אח שלי כרמל רץ למטבח להביא סכין כזאת גדולה, של ארקוס, יש לנו אפילו תמונה שלו עם הסכין.
ואחרי כמה זמן שאנחנו יושבים שמה בחושך היה לנו פיפי, רצינו לצאת החוצה לעשות בשירותים, אבל אבא אמר, "אין סיכוי שאתם יוצאים החוצה מהממ"ד!" אז עשינו פיפי בסירים שהיו לנו שם, יש לנו בממ"ד את ארון האפייה שלי ויש לי שמה סירים, אז עשינו פיפי בסירים, וגם שמנו בתוך הסיר בדים שמצאנו שם, עשינו פיפי על הבדים כדי שאם המחבלים יעברו שם בדיוק, הם לא ישמעו שיש מישהו שעושה פיפי. היינו שם ממש-ממש שקטים.
4.
ואחרי עוד קצת זמן, ממש לא הרבה, התחלנו לשמוע צעקות בערבית, ממש צעקות חזקות, מחוץ לחלון ממש, ואז שמענו את המחבלים נכנסים לבית, שמענו את הנעליים שלהם והם הגיעו לממ"ד, לדלת של הממ"ד, והתחילו לצעוק שם, "איפתאח אל-באב! איפתאח אל-באב!" ואבא שלי וכרמל מחזיקים את הדלת, מחזיקים את הידית, והם דופקים על הדלת וצורחים עלינו, ממש צורחים, ואז אבא שלי אומר להם בערבית שיש פה ילדים, "רוח! כולאן וואלאד!" ובשנייה שהוא אומר את זה הם נותנים צרור על הדלת והכדורים חודרים את הדלת ופוגעים בכרמל, ביד שלו. היד שלו ממש עפה מהמקום בגלל הצרור של המחבלים.
ואמא שלי, בגלל שהיא גננת היא עשתה קורס עזרה ראשונה אז היא ידעה לעשות חוסם עורקים, אז באנו ביחד, אני והיא לכרמל, עשינו לו שם חוסם עורקים, והמחבלים בזמן הזה שוב צועקים עלינו לפתוח את הדלת, והם יורים על הדלת שוב, ופוגעים שוב, הפעם באבא, פגעו לו ברגליים שלו, ואבא שלי עף על הרצפה שם, והמחבלים באים לדלת ומנסים לפתוח אותה אבל הם לא מצליחים, הם כנראה פגעו במנגנון של הדלת, אז הם לא הצליחו לפתוח אותה בכלל. ואבא שלי, הידיים שלו היו בסדר, אז הוא הצליח לעשות לעצמו חוסם עורקים. ובזמן שהוא טיפל בעצמו הם התחילו לשרוף לנו את הבית שלנו, מבפנים.
5.
הם התחילו להביא דברים מהבית, כל מיני דברים שאפשר לשרוף, כיסאות, רהיטים, והדליקו את הכניסה של הממ"ד, והם כל הזמן דאגו שתהיה שם אש, בכל פעם שהאש נכבתה הם הדליקו אותה שוב, וכל החדר התמלא בעשן שחור כזה, לא היה אפשר לראות כלום מרוב עשן, וגם לא הצלחנו לנשום. ואז לקחנו את הבדים שעשינו עליהם פיפי, מהסירים, לקחנו את הבדים ושמנו אותם על הפנים וזה עזר לנו לסנן את העשן. היינו עד שלוש בצהריים, משהו כזה, עם הבדים האלה על הפנים.
בשלב מסוים המחבלים החליטו לבוא אלינו מהחלון של הממ"ד. הם התחילו להפציץ את החלון, הם שמו עליו לבני חבלה כאלה, גדולות, הם היו ממש נחושים המחבלים. הם שמו לבנה אחת, ואז עוד לבנה, ובפיצוץ השני כבר היה חור בחלון, ואז הם התחילו לזרוק פנימה רימונים. הם זרקו שלושה רימונים. הם לא ראו איפה אנחנו, כי כל החדר היה מלא עשן. אז הרימונים נתקעו בספה, אני קיבלתי רסיסים ברגל, אבא קיבל בבטן ואמא קיבלה ביד, לא משהו רציני.
ואז אחד המחבלים הכניס את הרובה לתוך החלון וירה כמה כדורים פנימה, וכדור אחד מהצרור שהוא ירה שם פגע באמא, הוא פגע לה בריאות, ואמא שלי גם נפלה על הרצפה והתקפלה, היינו שם ארבעתנו פצועים, אבל אני הייתי במצב הכי טוב, אז לקחתי מכולם את הטלפונים והתחלתי לשלוח הודעות לכל מי שיכולתי, שלחתי הקלטות בקבוצה של כל הקיבוץ, יש לי את ההקלטה הזאת עדיין, שלחתי להם, "אנחנו חייבים שמישהו יבוא להציל אותנו, חייבים, חייבים, כרמל לא מצליח לנשום, בבקשה שמישהו יבוא".
והתקשרתי למד"א והם אמרו לי שהם לא יכולים להיכנס לקיבוץ. והתקשרתי לרבש"ץ והוא לא ענה, אני לא ידעתי שהוא כבר היה מת אז, וקיבלתי שיחה ממד"א שאמרו לי, "תפשיטי את אמא! תבדקי איפה היא נפצעה!" אז קרעתי לה את הבגד, חיפשתי פציעה ולא ראיתי כלום, והיא וכרמל כל הזמן אומרים, נפרדים, "אני אוהבת אתכם", "אני אוהב אתכם", הם לאט-לאט דעכו כזה, וכרמל ביקש שנקבור אותו עם הגלשן, וככה עשינו, קברנו אותו עם הגלשן.
6.
בשלב הזה נשכבנו על הרצפה, עדיין היה מלא עשן, הנחיריים של כולנו היו שחורים, אבל על הרצפה היה יותר קל לנשום, שכבנו, כזה אחד על השני, ואני מנסה לנקות לאמא את השחור מהאף, ואני מבינה שהיא כבר לא מצליחה לנשום, והיא מתחילה ללחוש כזה, "אין לי שום דבר נגד אף אחד, אין לי שום דבר נגד אף אחד", ככה היא אמרה, ואז היא פשוט מתה. ואני מתקשרת למד"א והם אומרים לי "תבדקי לה את הנשימה", ואין נשימה. ואז אבא אומר, "אמא כבר לא סובלת, הכל בסדר. עכשיו מתמקדים בכרמל".
אני גם עשיתי לעצמי באיזשהו שלב חוסם עורקים ברגל, הורדתי לעצמי את החולצה, נשארתי עם תחתונים ועשיתי לעצמי חוסם עורקים. איבדתי הרבה דם גם בעצמי, מכל הרסיסים. ואז הם שוב באו והתחילו לשרוף אותנו, שוב הם הבעירו אש, ואני בשלב הזה נכוויתי ברגליים, כי הרגליים שלי היו קרובות לדלת, אז אמרתי לכרמל, "יאללה, צריך לזוז", ועברנו למקום אחר בחדר, ושם כרמל, וגם אבא שלי, התחילו כל הזמן להתעלף, ואני כל הזמן אמרתי להם, "תתעוררו! תתעוררו! תחזרו להכרה!" ושלחתי מלא הודעות והתקשרתי לכל מי שיכולתי, ביקשתי שיבואו להציל אותנו, ובשלב מסוים כרמל התחיל לחרחר, הנשימות שלו היו מוזרות, ואני אומרת לו, "כרמל, תקשיב, אתה לא יכול לחרחר עכשיו! יש מחבלים בחוץ, אם הם ישמעו אותנו הם ייכנסו לממ"ד ויוציאו אותנו, ויחטפו אותנו, או שהם יזרקו רימון ואנחנו נמות”.
אבל אחרי כמה דקות הנשימות שלו התחילו להיות יותר ויותר קצרות, והוא גם מת. ואני ניסיתי להרים אותו, ולעשות לו החייאה, אבל לא היה לי כוח בידיים. מרוב עשן שנשמתי הייתי ממש חלשה. ואבא אמר לי, "הדרי, אמא וכרמל לא סובלים, עכשיו אנחנו ממוקדים בעצמנו".
ואז שלחתי עוד הודעות, מכל הטלפונים, שלחתי לקיבוץ הודעה מהטלפון של אמא, "זאת הדר כולנו פצועים, יורים פה, בואו עכשיו, פוצצו לנו את הבית, אמא וכרמל מתו, אני לא רוצה למות, בבקשה בואו עכשיו". וכל פעם כששמעתי רעש, התחבאתי מתחת לאיזה טרולי שהייתה שם כדי שלא יראו את האור של הטלפון. והמשכתי לשלוח הודעות. ואז אחת ההודעות באמת השפיעה על מישהו.
מישהו שלח אלינו טנק לאיפה שהיינו בדיוק. ואנחנו שומעים את החיילים מתוך הבית, ואבא צועק להם, אבל אין לו כבר כוח לצעוק, הוא ממש כבר היה במצב לא טוב, הוא התעלף כל הזמן, ואני צועקת לו, כדי שהוא יתעורר, "אבא אתה לא משאיר אותנו לבד, אנחנו לא נוכל לחיות ככה!" והוא כל הזמן חוזר להכרה ומאבד הכרה, ואז שמעתי חיילים וצעקתי להם, והם הגיעו אלינו, הם ראו מלא דם בחדר, הם היו בטוחים, החיילים, שכולם כאן מתים.
7.
השעה הייתה שבע בערב בערך. היינו שם 12 שעות בערך. עם העשן והפצעים. החיילים לא הצליחו לפתוח את הממ"ד מבחוץ, אז היינו צריכים להשתחל החוצה איכשהו, ואני יצאתי מהחלון, לא הצלחתי לדרוך על הרגל, והחיילים הביאו לי משהו להתכסות, כי הייתי רק עם תחתונים, ואמרתי להם שאני חייבת מים, והם הביאו לי, שתיתי ליטר וחצי בשלוק, בחצי שנייה.
5 צפייה בגלריה
הדר ועלמה אחרי השחרור מהשבי. "עכשיו אנחנו שוב ביחד, אבל הכל השתנה"
(צילום: יח"צ קיבוץ בארי)
ואז הם הרימו אותי עם כיסא ואת אבא עם אלונקה. הם לקחו אותנו ליציאה מהקיבוץ, ומשם לאמבולנס צבאי, ומשם לאמבולנסים לסורוקה. כשהגעתי למיון האורתופדים הגיעו, וניקו לי את הרגל, והורידו לי את חוסם העורקים, אחד מהם אמר לי, "אם היית נשארת עוד חצי שעה עם חוסם העורקים הזה לא הייתה לך רגל". ואת אבא שלי הם לקחו לניתוח חירום, הוא היה ממש במצב אנוש, הם ניסו להציל לו את הרגל, ניסו לחבר את העורק הראשי, אבל הם ראו שעבר יותר מדי זמן, אז בסוף הם באמת כרתו אותה. אבל לפחות הוא ניצל. לפחות אני ואבא שלי נשארנו בחיים.
הספר "יום אחד באוקטובר"אני לא יודעת מה לומר על הסיפור הזה. אני לא יודעת. אין לי מה לומר. אני חולמת שנחזור לקיבוץ. אני חולמת להיות קונדיטורית. אני לא חולמת הרבה עכשיו. אני לא באמת יודעת מה אני מאחלת לעצמי. עלמה החברה שלי, שהייתה חטופה בעזה, השתחררה בעסקת החטופים. ועכשיו אנחנו שוב ביחד, יושבות ביחד בגינות ומדברות. אבל משהו השתנה. הכול השתנה. אפילו כשאנחנו צוחקות, זה כבר לא אותו הדבר.
המונולוג של הדר בכר ראה אור במסגרת הספר "יום אחד באוקטובר - ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים", פרויקט מונולוגים שעוסק כולו באירועי השבת השחורה ובסיפורי הגבורה של האנשים שהיו תחת מתקפה ומצאו את הכוחות לשרוד ולספר על כך. את הספר כתבו וערכו יאיר אגמון ואוריה מבורך והוא יוצא לאור בהוצאת קורן ירושלים - ספרי מגיד. שבעה אחוז מהרווחים מרכישת הספר באתר ההוצאה ייתרמו לשיקום יישובי הנגב המערבי.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
