גונדר משנה שולה אברג’ל מרימה את מתג החשמל בכניסה לאחת ה"כספות" באגף, ובבת אחת מציצות אלינו משם עשרות עיניים מבוהלות של עצורי נוח'בה. הם מזנקים מיד ממקומם ונעמדים בדום לא מתוח לקראת בואה של "אֶל-מוּדִירָה", המנהלת, כפי שהם קוראים לה בערבית.
עוד כתבות למנויים:
אנחנו מתלווים לביקור היומי שעורכת מפקדת בית מעצר שקמה, גנ"מ אברג’ל, באגף מחבלי הנוח'בה. זהו האגף הכי שמור כיום בשקמה, ובו מספר תאים, שכל אחד מהם מכונה "כספת", מכיוון שכולם יצוקים מבטון מזוין. כאן באגף כלואים כמה עשרות ממחבלי כוח העילית של חמאס. את מספרם המדויק לא מפרסמים בשב"ס, גם לא את זהותם של הכלואים. רק ידוע שכאן נמצאים כמה מהמחבלים שביצעו חלק מהמעשים היותר קשים וחמורים ב-7 באוקטובר, ואליהם נוספו מחבלים נוספים שנלכדו במהלך הלחימה בעזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כָּאם מִינְכּוּם?" - כמה אתם? (הכוונה אסירים בתא) שואלת בערבית גנ"מ אברג’ל. 12, מסמן לה באצבעותיו אחד מהנוח'בות, גברתן מזוקן וגבוה, שעומד קרוב לדלת המסורגת. בשב"ס קוראים לזה "הַצְּפָפָה": תקנות שעה מיוחדות שנקבעו אחרי 7 באוקטובר, שמאפשרות לצופף כמה שיותר כלואים בחדר עד להכשרת שטחי כליאה חדשים שיאכלסו את כלל המחבלים שכרגע בידי ישראל, שמספרם נע סביב אלפיים. אברג’ל מכבה את האור ואנחנו מתקדמים איתה ל"כספת" הבאה.
איך הם מגיבים אלייך כמפקדת, ובעיקר כאישה?
"מפקדת אישה נחשב מבחינתם לשיא ההשפלה. הם מאוד נבהלו כשראו אותי בפעם הראשונה. מצד אחד הם רועדים מפחד, כי כבר הוכחתי להם שאני מאוד קשוחה ולא עושה להם שום הנחות. מצד שני, הם מבינים את הסיטואציה שבה הם נמצאים ומאוד מכבדים אותי".
אברג’ל נעצרת במרכז המסדרון הצר ומצביעה על כל התאים: "אל תתבלבלי לרגע. אסור שתהיה עליהם טיפת רחמים. הם לא תמימים כמו שהם מנסים להיראות עכשיו. מחבלי הנוח'בה שנמצאים פה היו מעורבים באירועי הזוועה שפורסמו וראינו כולנו בסרטונים: התעללויות, עינויים, אונס, עריפת ראשים, השחתת גופות של אזרחים, נשים, ילדים וקשישים, רצח של מעל אלף אזרחים וחטיפת 253 איש ואישה. הכל מהכל. יש לנו פה את הקודקודים: המוחות, המתכננים והמוציאים לפועל. קלטנו כאן מי שנעצרו ישירות בשטח ישראל בשבת השחורה - חלקם כבר הועברו מפה בהמשך למתקן כליאה אחר במרכז הארץ - והצבא והשב"כ מזרימים אלינו לכאן כמעט מדי יום עצורים חדשים מאזור הלחימה בעזה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא איתם בנושא הזה".
"קפטן! קפטן!" קורא לעבר המפקדת אחד מהנוח'בות, רגע לפני שאנחנו יוצאים מהאגף. אברג’ל חוזרת על עקבותיה לברר מה הוא רוצה. העצור מראה לה דרך הסורגים בדלת את כפות ידיו, ושואל אותה בערבית "האם אני יכול לקבל קוצץ ציפורניים?"
הוא עצור בגין פשעי מלחמה וזה מה שמטריד אותו עכשיו?
אברג’ל מושכת בכתפיה ויוצאת מהאגף.
הוא יקבל?
"שלילי מוחלט".
אבל הבחנתי פה בכמה נוח'בות שהיו מגולחים ואפילו מסופרים קצר.
"כשהשיער שלהם מאוד ארוך ומגיע עד לפיאות, אנחנו מכניסים להם מכונת גילוח לתא כדי שיסתפרו בעצמם".
וזה לא עלול לשמש כלי תקיפה מסוכן?
"זה בינם לבין עצמם".
וכלפי אנשי הסגל? היו ניסיונות תקיפה?
במקום להשיב, אברג’ל לוחצת על כפתור המצוקה במכשיר הקשר שלה. תוך שניות ספורות פורצים פנימה בריצה מספר אנשי ביטחון של הכלא, חמושים מכף רגל ועד ראש, מוכנים לפעולה. "את צריכה להבין שכל ההתנהלות שלנו מול הנוח'בות היא תחת מדיניות מאוד ברורה, על פי הפקודות והנהלים שמכתיב לנו ממלא מקום נציב השב"ס, גונדר קובי יעקובי", היא מסבירה רגע אחרי שהיא משחררת את כוח הפריצה שהזניקה. "זה אומר גילוי של אפס סובלנות ושמירה על משילות. העצורים פה מקבלים את מה שהם צריכים על פי החוק, אבל לא מעבר לכך: שהות בתא בחושך, הקפדה על מזון מינימלי כחוק, והצפפה".
ומה לגבי ענישה?
"בסוף, הם שבויים שלנו. הם יודעים שהם כאלה וכבר לא יכולים לעשות יותר כלום. הם יודעים שבמידה וייתפסו, זהו, נגמר להם. אפס סובלנות זה אומר תגובה מיידית וחמורה לכל דבר הכי קטן שהם עושים: מבט, אמירה, כל חריגה, חריקה או תזוזה לא במקום - שולחים אותם היישר לצינוק. ואם הזדעזעת מהתנאים באגף, הצינוק מבחינתם נחשב לגיהינום במלוא הדרו. כל היום הם יושבים שם ומְגַז'דְּרִים בכל הגוף".
שזה אומר?
"שהם מתגרדים בכל הגוף מרוב עצבים וייאוש, מורטים לעצמם את שערות הראש, שורטים את עצמם. הצינוק זה מקום חשוך, מצחין, מאוד קטן וצר, ריק לגמרי. יש חור ברצפה לשירותים - וזהו".
תני דוגמה למקרה של אחד כזה שהושלך לצינוק.
"בשבת השחורה, חלק מהנוח'בות שנעצרו פשוט נאספו מהשטח והובאו לכאן ישירות, לפעמים לפני שהספיקו לערוך עליהם חיפוש מדוקדק. מצאנו אצל אחד מהם סכין קומנדו, שהוא החביא אצלו בבגדים. כמובן שהוא הושלך מיד לצינוק, כדי שיתאפס על עצמו שם. דיווחנו לכוחות הביטחון, ובסוף החוקרים של השב"כ לקחו מפה את הסכין, כי זאת נחשבת ראיה נגדו בבית המשפט לטבח ולרצח שביצע".
בית המעצר שקמה, שמתפקד כבית סוהר לכל דבר, ממוקם ליד אשקלון ונועד להכיל 500 אסירים, מרביתם ביטחוניים, עם דגש על עבירות קשות, כמו טרור ואמל"ח. גנ"מ אברג’ל (50) מונתה למפקדת שקמה רק ביוני שעבר, אחרי שפיקדה במשך כשנתיים על כלא הנשים נווה תרצה. אסירים פליליים – ובמיוחד אסירות – ואסירים ביטחוניים הם שני עולמות שונים לחלוטין, ולאברג’ל היו ארבעה חודשים לצלול לעולם האפל והסבוך של אסירי הטרור לפני שהגיעה השבת השחורה.
באותו סופ"ש ארור היא קפצה עם משפחתה לבקר את אחיה במושב שוקדה שבעוטף עזה, שם נולדה וגדלה לפני שעברה להתגורר בנתיבות. האזעקות בבוקר העירו אותם, וכולם – מתורגלים היטב אחרי שנים של חיים בדרום – נכנסו לממ"ד וחיכו שהמטח יסתיים. אבל הפעם הוא נמשך ונמשך. "אמרתי לבעלי פרוספר שכנראה המערכת התקלקלה או משהו כזה, אבל אז שמענו קולות ירי. אחי קיבל בקבוצת הווטסאפ של המושבים הודעה להיכנס ולהסתגר בבתים, כי יש חדירת מחבלים בכל האזור".
קולות הירי הגיעו מהדרכים שמסביב לשוקדה, ומהטבח שביצעו חוליות הנוח'בה בקיבוצים הסמוכים, עלומים ובארי. למושב שוקדה, עניין של מזל כנראה, הם לא נכנסו. אלא שאז החלה אברג’ל לקבל דיווחים שגם בית הכלא שתחת פיקודה מצוי תחת מטחים כבדים. "ואני נותנת הוראה להקפיא את כל הפעילות במתחם, מלבד הדברים החיוניים כמו חדר אוכל, ומזעיקה לשם את הסגן שלי, סגן גונדר גיל כלפה, להשתלט שם בינתיים על העניינים. אנחנו בינתיים היינו חייבים להישאר בחדרים הממוגנים בשוקדה".
ומה קורה עם האסירים?
"האסירים עצמם מסוגרים בתאים שלהם, שנחשבים מרחבים מוגנים".
ואנשי סגל?
"רוב אנשי הסגל שלי גרים בעוטף, והם פונו אחר כך מבתיהם לבתי מלון באילת ובים המלח. הם לא נפגעו למרבה המזל, אבל נוצרה מצוקת עובדים קשה, כשבמקביל לזה איבדנו את אחד הרופאים של הכלא, ד"ר מיכאל מורזחנוב ז"ל, שנרצח על ידי מחבלי חמאס".
איך זה נודע לך?
"לא מיד. הוא תושב נתיבות, ובמשך היום הילדים שלו התקשרו אליי מספר פעמים, מודאגים. הם סיפרו שהוא נסע בבוקר לעבודה ומאז ניתק איתו הקשר. ניסיתי להרגיע אותם, אבל לא ידעתי ולא שמעתי עליו כלום. בדקתי בעבודה ואמרו לי שהוא לא הגיע. במשך כשבועיים ד"ר מורזחנוב היה בחזקת נעדר וחשבו שאולי הוא נחטף. ואז מצאו אותו ירוי ברכבו, לידי מושב יכיני. מחבלי חמאס רצחו אותו בדרכו לעבודה".
לימים ידווח בעיתון הערבי "א-שרק אל-אווסט" שיוצא בלונדון, כי התוכנית של חמאס הייתה לשלוח חוליה של 24 מחבלי נוח'בה לכלא שקמה, להשתלט עליו ולשחרר את האסירים שבו. על פי הדיווח, הסיבה היחידה שזה לא קרה הייתה כי החוליה הסתבכה בניווט.
אברג’ל, כמובן, לא ידעה את כל זה בזמן אמת. רק בשעות הערב של אותה שבת היא הצליחה לצאת מהמושב. "רציתי לצאת משוקדה קודם, אבל הילדה שלי אמרה, בצדק: אמא, יש מחבלים בכל מקום, איך תצאי? אפילו אין עלייך נשק. רק בשעה 18:00 יצאנו משם כולנו, ועוד לא הבנו שיש עוד כמויות אדירות של מחבלים באזור. אם הייתי מבינה, לא הייתי מסכנת ככה את בעלי והילדים. ואנחנו נוסעים, ורואים לאורך הדרך את המכוניות השרופות, אנשים ירויים לצידי הדרך, מיגוניות מחוררות. למזלנו הגדול הגענו הביתה בשלום מבלי שנתקלנו בדרך במחבלים".
היא ידעה שמהבוקר למחרת, התפקיד שלה עומד להשתנות מהיסוד. גם כי מבצעי הטבח עומדים להגיע לכלא שבפיקודה, וגם כי חלק גדול מאנשיה, תושבי האזור, בטראומה. "גם מי מהם שאין לו מכרים שנרצחו או נחטפו חווה את זה קשה. וכשאת רואה ושומעת על כל מעשי הזוועה, וראיתי סרטונים - אם כי לא יכולתי לראות את כולם - זה לא פשוט".
מה היה הדבר הראשון שעשית כשהגעת ב-8 באוקטובר לכלא?
"מתחילה לעשות סיבוב בכל המקומות והאגפים, לא רק אצל הנוח'בות, בודקת מי מהם הביאו ומתחילה לנהל את המערכה פה. יש לי הרבה אנשי סגל מהעוטף שפונו מהבתים ונעדרו מהעבודה. אנשי סגל אחרים חוו בבתים שלהם טראומה ולא היו מסוגלים לחזור מיד לעבודה, ומי שנשאר לי היה צריך להתמודד עם כל הלחץ. ובסופו של יום, אני מחזיקה פה את מי שנעצרו ישירות מהשטח".
ידעת בהתחלה את מי הביאו לך?
"לא. כשאני קולטת אותם מידי הצבא והשב"כ אני עוד לא יודעת מי עשה מה. כשהם נעצרו בשטח, הם אפילו עוד לא נחקרו. בבוקר שאחרי הם נמצאו במכלול קליטה (האולם הראשון שבו הם עוברים את תהליך הקבלה בכלא - ש"מ), וזה היה כמו סרט נע".
איך נראית כזו קליטה?
"את צועקת להם בערבית לעמוד. את לא מפתחת איתם שיח, והם לא מדברים. אני שואלת רק 'שו איסמאק?' מה השם שלך? עושה וי על טופס הזיהוי, וזהו".
איך הנוח'בות הגיבו כשראו אותך בפעם הראשונה?
"הם לא ראו. היו עם הראש למטה. בתהליך הקליטה הם גם כל הזמן עם אזיקים בידיים וברגליים, ורק מהרגע שממיינים אותם ומכניסים אותם לתאים הם שוהים בלי אזיקים שם. בכל יציאה שלהם מהתא למקום אחר, אוזקים אותם בידיים וברגליים".
ואז אתם נאלצים לשמור פה על מי שרצחו, אנסו, שרפו וחטפו חברים ומכרים שלכם. איך משתלטים על זה?
"את מבינה שאת חלק מכוחות הביטחון, וכרגע התפקיד שלך זה לקבל את כל מי שנעצרים ועשו את מעשי הזוועות האלה. באופן אוטומטי את מפרידה את הרגש".
זה אפשרי? לנטרל את הרגשות?
"כשאת עובדת בבית סוהר, את לא עובדת עם צדיקים, וכבר התעסקתי עם אסירים ביטחוניים מסוכנים. אין לך ברירה, ואת יודעת שאת חייבת לעשות הפרד ומשול ברגשות וגם להעביר ולהבהיר את זה לאנשי הסגל".
איך עושים אז זה?
"החל מזה שאני נוכחת פיזית במקום, איתם ולידם, ואני מבהירה להם: אנחנו מבחינתנו עושים את העבודה שלנו בצורה הכי מקצועית שיש. אנחנו לא כמוהם! תוציאו את כל החוסן שלכם, תפרידו את הרגש, ואף אחד לא עושה מילימטר משהו בניגוד לפקודה. תבצעו את ההנחיות באופן קשוח ואסטרטיבי, תראו משילות, אבל תשלטו בעצמכם וברגשות שלכם".
לא פשוט.
"לא, לא קל, אבל אין ברירה. היו לי אנשי סגל שראו עליהם שהם עברו טראומה וחוו חוויות קשות. מספיק שאני יודעת שהוא נמצא פה בזמן שהאישה והילדים שלו רועדים מפחד בממ"ד כי יש מלא מחבלים סביבם - והנה, אותם המחבלים עומדים עכשיו מול העיניים שלו. אבל לומדים לנטרל את הרגש ולעשות את העבודה".
אנחנו יורדים שוב ל"אגף הנוח'בות" ומתלווים לגנ"מ אברג’ל ולאנשי הסגל, הפעם לחיפוש היומי שעורכים הסוהרים בכל אחד מהתאים. החיפושים האלה נערכים כל פעם בשעה אחרת, כדי לשמור על מוטיב ההפתעה. בין אנשי הסגל בחיפוש נמצא גם מי שלדברי אברג’ל נחשב לאימת הנוח'בות: קצין האג"מ של הכלא, רב-כלאי מתן שמרלק. "כשהם רואים אותו הם מתכווצים", היא מספרת.
וזה כי?
רב-כלאי שמרלק: "אם מעבירים עצור ממקום למקום ורוצים לערוך עליו חיפוש - החיפוש ייעשה רק כשאני נמצא שם ומשגיח, וזה לא חיפוש פשוט, אלא קשוח. אז הם מפחדים. מספיק שאני רק מסתכל עליהם. אפס סובלנות ותגובה לכל דבר שהם עושים, לכל תזוזה לא במקום".
הסוהרים שצמודים אלינו בחיפוש חמושים בנשק, אלות, אפודי מגן וקסדות, ולידם צועד סוהר ביטחון נוסף, שחמוש גם ברימוני גז מדמיע - למקרה חלילה שמשהו שם ישתבש. בכניסה לאגף מקבלת את פנינו שיר. היא סמלת משמרת, תושבת שדרות, ויודעת כמובן מי נמצאים שם ב"כספות" ומה הם עשו. "איך שאנחנו נכנסים לאגף הם ישר מורידים את הראש", היא אומרת.
גנ"מ אברג’ל: "ואם מישהו מהם ירים את הראש, או רק יעז להגיד לה 'איזה עגיל יפה יש לך' - אני ישר פותחת לו תיק פלילי והוא ייענש במלוא החומרה. על היום שהוא ראה בלונד (היא מצביעה על שערה של הסוהרת שיר) הוא יצטער - כי מאותו יום הוא יראה רק שחור".
האור נדלק ב"כספת" הראשונה. אחד הסוהרים מכריז בערבית על החיפוש. מחבלי הנוח'בה קופצים ממקומם. בחלק התחתון של הדלת המסורגת נפתח פתח צר, ומכאן ואילך הם כבר מתורגלים: כל אחד מהמחבלים מתכופף לרצפה עם הגב לדלת, מושיט את ידיו לאחור דרך הפתח הצר, והסוהרים אוזקים אותו. כך זה אחר זה. רק כשכולם אזוקים הדלת נפתחת והם מוּצאים מהתא בשורה, יחפים, ראש למטה, ידיים אזוקות לאחור ונדחפים לתא ה”כספת” הסמוך, ביחד עם העצורים שכבר נמצאים שם, עד לתום החיפוש.
אברג’ל: "אין להם טיול בחצר. זאת היציאה היומית שלהם. הם מתים מפחד כל פעם מחדש שאנחנו מוציאים אותם מהתא, כי אף פעם הם לא יודעים לאן ייקחו אותם".
כשהם בוודאות נעולים בתא הסמוך, אני נכנסת לתא הריק. בערך 6.5 מ"ר, חלון מסורג בצפיפות, ארבע מיטות קומתיים ועוד ארבעה מזרנים על הרצפה. האסירים בתא הם בחושך כמעט מוחלט, ואפילו שעון אסור להם להחזיק. אברג’ל: "הם ביקשו מאיתנו שעון לקראת צום הרמדאן, וסירבנו לתת להם, אז הם שואלים לפעמים את הסוהרים מה השעה".
בצד ימין של התא יש כיור קטן, וחדר שירותים צר שמכיל אסלה ומקלחת. אין נייר טואלט ("מנגבים עם הידיים", אומר הסוהר, "כמו בהודו"). בינתיים מהדהדות ב"כספת" נקישות האלה של הסוהר על הקירות, הסורגים והמיטות. "זה כדי לבדוק שלא נעשה שום שינוי בתא", הוא מסביר. "שהמיטות לא הוזזו, שהקיר במקום, שלא נגעו בסורגים, שהבלטות ברצפה לא הורמו, שהכיור והאסלה כולל הדוש נמצאים במקום, וכו'".
ליד הכיור הקטן מפוזרים גביעי קוטג' ריקים. "מאחר שאין להם כוסות, הם מרוקנים את הקוטג' ומשתמשים בזה אח"כ כדי לשתות מים", מסבירה אברג’ל.
במה הם אוכלים?
"צלחות מפלסטיק, שנלקחות מהם בתום הארוחה".
יש להם סכו"ם?
"לא. הם אוכלים עם הידיים, או עם הלחם שהם מקבלים בארוחות, האוכל מוכנס להם במנות ממוספרות דרך החרך התחתון בדלת".
מה הם אוכלים?
"יש להם שלוש ארוחות ביום, המינימום המתחייב בחוק. בוקר, צהריים וערב. תפריט ביטחוני. הם לא מקבלים בשר, עוף, ביצים או דגים, וגם לא פירות".
אחד הסוהרים ב"אגף הנוח'בות" הוא עומרי אבו-ריש, קצין בצנחנים מבני העדה הדרוזית, שחזר משירות מילואים בעזה והגיע לסייע לשב"ס. "בבוקר אנחנו נותנים להם ארוחה שכוללת גבינה לבנה, מלפפון ולחם", הוא מפרט את התפריט. "לארוחת צהריים הם מקבלים מנה של בורגול, או חומוס או שעועית, ירק ולחם. בערב קוטג' אחד לארבעה איש, ירק ולחם".
יש להם בקשות מיוחדות?
"הם מבקשים עוד אוכל, עוד לחם".
מה הם עושים כל היום?
"ישנים. עכשיו הם בצום הרמדאן".
אז מה הם אוכלים לקראת הצום?
"הם שומרים לעצמם את שלוש הארוחות ואוכלים הכל בבת אחת בערב".
אברג’ל: "הם מקבלים מהשב"ס סל קליטה שכולל תחתונים, גרביים, טריקו, גופייה, חליפת אסיר בצבע חום - מכנסיים וחולצה, משחת שיניים ומברשת, מזרן ושמיכה. הם כבר ביקשו מאיתנו שמיכות נוספות, ולא קיבלו".
נעליים?
"אין להם נעליים. הם מסתובבים יחפים כל היום, גם כשהם מוצאים החוצה".
הם מנסים לתקשר איתכם איכשהו?
אבו-ריש: "בהתחלה הם שאלו אותנו, 'מה קורה בחוץ, מה קורה בעזה', כי הם מנותקים ומבודדים פה מהעולם החיצון ואין להם גם ביקור של עו"ד. הם גם שאלו אותנו בהמשך האם ממשלת ישראל הגיעה להסכם עם חמאס על עסקת שבויים".
אברג’ל: "הם חיים בסרט. חושבים שישתחררו".
וזה על סמך מה?
"הם מנחשים שזה מה שיקרה, על סמך ההיסטוריה הקודמת של עסקאות שבויים".
ומה עניתם להם?
אבו-ריש: "לא מפתחים איתם שיחה, אז הם הפסיקו לנסות. אל תשכחי שהם בשליטה שלנו. הם פוחדים שאם הם יעשו משהו, יכבלו אותם והם ייענשו בחומרה".
אתם מצותתים לשיחות שלהם בתא?
"לא. גם אין מצלמות בתא".
בתור מי שנמצא איתם הרבה, אתה שומע על מה הם מדברים ביניהם?
"הם מתלחשים ביניהם. הם לא מדברים בקול רם, מהפחד שנעניש אותם".
יש להם מנהיג? "אֶמיר האסירים", כמו לאסירי חמאס הוותיקים?
אברג’ל: "לא, והם גם חושדים כל הזמן האחד בשני. כשהם יצאו למתקפה הרצחנית, לא כולם הכירו את כולם. אנחנו גם לא משאירים אותם הרבה זמן באותו התא, כדי לא לתת להם תחושת קביעות. המטרה היא לטרטר אותם, להזיז אותם ממקום למקום, כדי שלא ירגישו בנוח ולא יתרגלו למקום אחד".
אתם מערבבים בינם לבין עצורי חמאס בגדה?
"לא. הם מבודדים לגמרי".
במרחק קצר מחוץ ל"אגף הנוח'בות" ממוקמת מרפאת הכלא. "כשהנוח'בות הראשונים הגיעו הנה בשבת השחורה, חלקם היו פצועי ירי או סבלו משברים וחתכים", מספר הרופא, ד"ר גבריאל דיין. "הענקנו להם טיפול ראשוני מציל חיים. חלקם אף נזקקו לגבס ביד או ברגל, והם גם קיבלו מאיתנו כדורים ותרופות".
אברג’ל: "וזה כי אנחנו לא רוצים שיתפתחו מגפות בכלא".
מה קורה באמת אם מישהו מהם נזקק עכשיו לטיפול רפואי?
ד"ר דיין: "אם אלו דברים קטנים, כמו כאבי ראש או בטן, הם מטופלים פה. ואם אני מאבחן שמישהו מהם זקוק לטיפול רפואי משמעותי, מאחר שאין לנו פה בית חולים אנחנו שולחים אותו לשדה תימן, לבית החולים הזמני למחבלים שהוקם שם בשיתוף עם צה"ל".
נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין לא ברור מתי כל המחבלים שכלואים כאן ובמתקנים נוספים יישפטו ואיך יתנהלו המשפטים האלו. על פי חלק מהתסריטים – כמו עסקת שבויים עתידית – לא בטוח שהם יישפטו בכלל. בינתיים החוק מאפשר להמשיך ולהחזיק אותם כעצירים על פי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ומדי 45 יום מעצרם מוארך. "חלק מדיוני הארכות המעצר האלה מתקיימים באמצעות וידיאו", מסבירה אברג’ל, "כדי ששב"ס לא יצטרך לנייד אותם לבית המשפט. בית המשפט דן בהארכות המעצר של כולם בסרט נע, באותו יום".
ומי מייצג אותם?
"יש להם עורכי דין ערבים, וגם יהודים".
והם באמת מאמינים שישחררו אותם?
"לגמרי. הם כולם חיים בתקווה שישתחררו בקרוב, במסגרת עסקה".
גורם מודיעיני בשב"ס שמצטרף לשיחה מוסיף: "יתרה מזאת, יש לנו אינדיקציות לכך שאם הם ישתחררו ותהיה להם הזדמנות - הם יחזרו על מעשיהם שוב".
וחרטה, מישהו מהם הראה? או כל סימן של צער על מה שהם עשו?
גנ"מ אברג’ל: "אנחנו יודעים שלא רק שאין בהם חרטה - אלא שהם מסתכלים על מה שהם שעשו בגאווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
