לרגעים נראה שתשובת חמאס נחתה על נתניהו כמו איזה זבוב טורדני. מצד אחד, אי־אפשר לנפנף אותה, גם כיוון שבאופן כללי היא בסיס נסבל למו"מ להשבת החטופים, וגם בגלל עומק המעורבות הבינלאומית במגעים. מצד שני, עד להגעתה, לא מופרך לחשוד שמבחינת נתניהו העניינים התחילו, יחסית, לזרום על מי מנוחות.
איכשהו עלה בידו לייצר תחושה שהתביעה לשחרור החטופים היא בכלל משהו שקשור לשמאל; רונן צור שהעמיד את כישוריו הבלתי־מוטלים בספק לרשות המשפחות הוזז כדי לא לעצבן אותו, מתוך אמונה תמימה ונואשת של חלק מהמשפחות שאיזו אמפתיה תנבוט בו ותניע אותו לפעולה; הקמפיין החדש להשבת החטופים קרא לתפילת שמע ישראל המונית בתענית אסתר, וכך הוסט ממנו היישר אל היושב במרומים והשאיר אותו יבש ונקי מאחריות, בדיוק כמו שהוא אוהב; נפח הנראות של המשפחות המיוסרות ירד: האולפנים התעמקו בפוליטיקה הפתלתלה של גדעון סער, והרשתות הפגינו יותר עניין בהיעלמותה של קייט מידלטון מאשר בהיעלמותה של משפחת ביבס.
ואז בום! זה הגיע. תשובת חמאס, כתובה, מאומתת, דרך קטאר, נישאת בידי ראש המוסד. השקט הפסטורלי המעוות הופר. מה עושים? קודם כל ולפני הכל, כנהוג, לא עושים
ואז בום! זה הגיע. תשובת חמאס, כתובה, מאומתת, דרך קטאר, נישאת בידי ראש המוסד. השקט הפסטורלי המעוות הופר. מה עושים? קודם כל ולפני הכל, כנהוג, לא עושים. "לומדים את המסמך". עוד לפני שלומדים מפרסמים תגובה מיידית שתביעות חמאס מופרכות, ושהקבינט "יעודכן". יום למחרת מעדכנים את הקבינט ככה בקטנה, בשולי הדיון. השבת יורדת, וכידוע לכל לא מדובר בפיקוח נפש שדוחה שבת, אלא בסתם איזה עניין פעוט. מקץ מנוחה הגונה ושבת שלווה (לנתניהו ולשרי הממשלה, לא לחטופים ולמשפחותיהם), מכנסים קבינט מלחמה ולוחצים על שריו להעניק למשלחת הישראלית לקטאר טווח תמרון מצומצם. בלי טווח תמרון המשלחת עלולה להיות כלי ריק. כך נראה ראש ממשלה שבורח מבשורה.
מרתיח שתשובת חמאס נחתה כאן ביום חמישי, ורק אתמול יצאה המשלחת קצוצת הכנפיים לדרכה. המו"מ יימשך, כך מבטיחים לנו, הרבה מאוד זמן, אם בכלל. יותר מחמישה חודשים החטופים ובני משפחותיהם בגיהינום, ולנתניהו ולשריו, שלא כמו להם, יש שפע של זמן. אחרי הכל, כבר מזמן לא מדובר על הצלת חייהם ושחרורם של מי שנפלו לידי האויב במחדל נוראי. מדובר בעסקה.
הלב נחמץ על הורה שמתחנן על חיי בתו או בנו תוך שהוא נאלץ להתאים את עצמו לרוח הזמן ולבקש "עסקה" להצלתם מהבור האפל שהם מעונים בו מאז 7 באוקטובר. זה לא שהבעיה היא גינוני לשון. יש לנו צרות גדולות יותר. אבל העובדה שמונח שנלקח מתחום העסקים נעשה שגור כל כך, שחוק וטבעי - מגלמת בתוכה את התהומות המוסריים ואת ערלות הלב שנגלות כאן שוב ושוב, ושבימים האחרונים קיבלנו עוד הדגמה שלהן.
כי בעסקה מתמקחים על שווי המוצר, ואם לא מגיעים לעמק השווה לא קונים, לא מוכרים, לא חותמים. עסקה עושים כשהיא משתלמת. עסקה עושים כשיש רוכשים פוטנציאליים אחרים ברקע או משהו חלופי לרכוש. עסקה אפשר לבטל, או לפוצץ, או למשוך זמן ולדעת שגם אם היא לא תצא לפועל השמיים לא יפלו. שום דבר מזה לא מתכתב עם מציאות שבה 99 חטופות וחטופים שעודם בחיים - מופקרים, נמקים, מורעבים, חולים, מעונים, נאנסים, ומספרם הולך ופוחת לנגד עינינו במחזה אימים מתמשך.
הנרמול של מצב כל כך א־נורמלי, בחסות המסר הדמיוני העמום "ניצחון מוחלט", הוא הישג פוליטי ותודעתי של נתניהו. הבעיה היא שזה עולה בחיי אדם, וברמיסת כל מה שעושה אותנו בני אדם. השבתם של החטופים הביתה, הלומים ופגועים, היא חובה בסיסית, יסודית ובעיקר בהולה. צווי שאין חזק ממנו. בטח לא "עסקה" שמנהלים אותה בניחותא.
