פרולוג
20:10, רצים סביב המגרש
ריצה איטית כזאת, במעגלים. האוויר סמיך. נושא חלקיקי אבק ופורענות. מעלינו זרקורים מעט מסנוורים. סיבוב, ועוד אחד. החימום שלפני הכדורגל של יום שני.
תכף, כשנתחיל לשחק, יהיה איזה ילד שיקלע לסל ולא ירצה להתפנות. למרות שאנחנו בעלי בית במגרש. ונצעק עליו והכל, והוא יקרא לאבא שלו והכל. ואז נצעק גם על אבא שלו והכל. ממש כמו בימים הטובים שלפני 7 באוקטובר. ואז, לקראת סוף הכדורגל, תהיה אזעקה ונרוץ בזיגזג למסתור. חלק ליד השער, אחרים בשיחים. "פרנקו, הגול ששמת כשהתחבאנו מהטילים לא נחשב", נבהיר כשנחזור.
7 צפייה בגלריה
נגד כוחות הנפש. חבני (שישי משמאל) והחברים בגופיות “ממשיכים את האור של שקד חבני" (שני משמאל: ליאור בן עמי)
(צילום: מהאלבום הפרטי)
אבל עכשיו, בריצת החימום, יוסי חבני גורר רגליים. כאילו הן כבולות לאדמה בשלשלאות בלתי נראות. ותוך כדי מדבר. על שקד שלו, שהלכה לחגוג במסיבה ברעים ושם קרה מה שקרה. רק בת 22. שלושה שבועות חלפו. הוא עוד עם זקן של השלושים. "לא כאב רגיל", הוא מתאר את התחושה כשאנחנו מזדחלים במעגלים, "זה כמו עינוי כזה".
זו הפעם הראשונה שבה יוסי שוב על האספלט. פעם היה כדורגלן בסקציה נס-ציונה מהליגה השנייה. הטעיה זריזה, שמאלית לפנתיאון. היום הוא מאמן ילדים במועדון, כמו שאבא שלו משה ז"ל היה. רק שהמשחק שהוא הכי אוהב בעולם נראה עכשיו כל כך רחוק.
עמית אמסלם מספר שעשר דקות לפני הכדורגל חבני עוד ניסה לחמוק, אבל אמסלם בא לו עם האוטו מתחת לבניין. "תרד, אני למטה", לא השאיר אופציה. בעוד כמה שבועות, כשנדבר על זה, חבני יספר שלבוא בפעם הראשונה היה כמו ללכת נגד כוחות הנפש. וכוחות המשיכה. כל סוגי הכוחות. בכל זאת הכריח את עצמו.
ובאמת, הרגליים של חבני כאן עכשיו. אבל הראש לא. "בואו תראו שיר לזכר שקד שהחברים שלה הכינו", הוא יוצא מהמשחק. ממדרגות הבטונדה אנחנו רואים אותו, ראש בטלפון, שומע בקולי קולות. אורות הנייד יוצרים משחקי אור וצל סביבו.
יושב שם, בתוך ליל טילים חשוך, דמעה קבועה בקצה העין. השרשראות עוד על הרגליים. ובכל זאת עושה צעד. צעד לכדורגל, ובעצם לחיים. רק כדי להיות עם הראש מעל המים. רק כדי לקחת נשימה. זה לא הרבה, רק צעד, רק נשימה. ובכל זאת, זה עולם ומלואו.
על רגע כזה של התרוממות בלתי אפשרית, ואלה שבאים לפניו או אחריו, רגעים שאני רואה מקרוב, צריך לספר. אנשים צריכים לדעת. ההתמודדות הזו היא מנת חלקם של רבים כל כך סביבנו לאחרונה. לא כולם מצליחים. אז זה הסיפור של משפחת חבני, שהם גם חברים יקרים שלי, שמתחיל ב-7 באוקטובר.
"לא לדעת זו התהום הכי עמוקה שיש"
9 באוקטובר, שכונת ואלי, נס–ציונה
הרגליים של יוסי חבני רועדות. הוא יושב עם הגב אלינו, אצלו בסלון. אולי מטר וחצי מהטלוויזיה. החדשות מוקרנות ברקע. אבל אלו כאילו שקופות.
שקד, הבכורה שלו, אהובת הנפש שלו, זו שהוא לא מפסיק להתגאות בה, גאוות אמא שלה בלה, גאוות אחיה הקטנים ניצן ופלג, בני 20 ו-17, גאוות כל מי שמכיר אותה, לא חזרה מהמסיבה ברעים.
היא הלכה עם חברים. ואז אזעקות, ואז, שמונה וארבע דקות, הודעה. "אמא, דקה, אני מקליטה", כתבה, אבל לא הספיקה. ומאז, זהו.
בשעות ובימים הבאים יוסי ובלה יעשו הכל. הכל. ידברו עם מי שאפשר, ילחצו, יחפשו, יפתחו חמ"ל. יוסי אפילו יסתובב בין בתי חולים. אולי היא שם. מקודם תיאר רגע כזה, בברזילי, כשניגש אל מאחורי דלפק בית החולים, אל תמונת פצועה אנונימית שהוצגה לו על המחשב. "והלב דופק, יורד לתחתונים, רואה מישהי מונשמת, ואני לא יודע מה אני רוצה, לזהות את הבת שלי או לא".
עכשיו, בכל אופן, בסלון של בלה ויוסי, בזמן שעל הספות חברים, שכנים, אזעקה נשמעת. לא ברור אם זה מכאן או מרחובות הסמוכה. אף אחד לא קם למרחב מוגן. "בוא, אני אעשה לך צלחת קוסקוס, אתה חייב לאכול", אחד החברים נוגע ליוסי בכתף. יוסי מסמן לשלילה. "גוף האדם זה דבר מופלא. אני לא אוכל ולא מרגיש רעב. המוח במקום אחר", הוא כאילו מתנצל.
חודשים אחר כך יספר שרק בלילה שאחרי הלוויה הצליח לאכול. שניצל ותפוחי אדמה. "ותוך כדי, אני אומר לעצמי 'מה נסגר איתך? קברת את הבת שלך ואתה אוכל כמו משוגע'. בדיעבד הבנתי שזה שחרור מחוסר ודאות. לא לדעת איפה הבת זו התהום הכי עמוקה שיש".
בחלון מתחיל עכשיו גשם. בנייד של יוסי צפצוף הודעה. הוא מציץ. "עוד אחת", המבט שלו מתקדר. הוא בקבוצת הווטסאפ העצובה בעולם. נמצאים בה ההורים שילדיהם לא חזרו מנובה ומוגדרים נעדרים. בכל כמה דקות מישהו יוצא מהקבוצה. זה סימן שעוד גופה זוהתה. "בהצלחה חברים, אני יוצא עכשיו", יוסי מקריא בקול חנוק את הודעת ההורה האחרונה.
דלת הבית נפתחת. חיבוק ארוך. עוד זוג חברים. כל מי שנכנס מחבק, בלי מילים. הבית הולך ומתמלא. ומולם יוסי מתעקש לחשוב חיובי. מנסה להיאחז בסיכוי ששקד "רק" חטופה. ברור לו, למשל, שבשבי היא עוזרת למי שסביבה. "קחו, שתו", הוא מדגים עכשיו איך שקד מחלקת מים לחטופים אחרים; ואז מדגים איך היא מרימה אותם. "אתם לא נשברים, מבינים? יאללה, יוצאים מזה", הוא מדבר כאילו בקול שלה. "אלוהים אוהב אותה", הוא מוסיף.
עכשיו יוסי הולך לחדר. חוזר עם כדור. מיקאסה חדש. ואז מראה וידיאו. בום, בום, בום. הוא, שקד וניצן מקפיצים כדור בשעת ערב חשוכה. עושים איזה 30 מהאוויר. בכדורגל של יום שני אנחנו לא מתקרבים לחצי. "כששקד חזרה מדרום אמריקה, נהיה לה חשק לכדורגל", הוא מסביר. ואז נזכר בחזרה שלה מהטיול אחרי שבעה חודשים ואיך הפתיעה אותו. מציג סרטון. היא קופצת עליו שם, מחבקת. הלוואי, הוא מתפלל, שתיכנס בהפתעה מהדלת. "מה זה הפרצופים האלה?" הוא מחקה את הקול שלה כשהיא רואה את כולם.
רק ששקד לא נכנסת מהדלת. לא בהפתעה ולא לא בהפתעה, לא היום ולא בימים הבאים. גם המדינה לא נכנסת דרך הדלת. לא לתת מידע, לא להסביר, אפילו לא להביע צער. כאילו, מה לה ולאסון הזה. "כלום, כלום, כלום", יוסי אומר, "איך זה יכול להיות שאף אחד לא בא?"
ביום חמישי של אותו שבוע, מבקשים מכל החברים לא לבוא. כי יוסי, בלה והילדים רוצים קצת לבד. כאילו הם מרגישים את שעומד לבוא.
ואז בקבוצת הוואטסאפ ההיא, של הורי הנעדרים, יש עוד הודעה. ואז בלה ויוסי יוצאים ממנה.
"עדיין מאמין, אבל לא אסלח לאלוהים"
13 באוקטובר, תפילת שישי
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", "שיר השירים" ממלא את אוהל האבלים הלבן.
יוסי עומד בקדמת האוהל. לידו ניצן ופלג. מאחוריו קהל מתפללים גדול. העיניים של יוסי בסידור והוא קורא בדבקות, בפנים שלוות כאלה.
אתמול היה יום נורא. כל כך קשה. כל כך קשה. שקד הובאה למנוחות. כל נס-ציונה בכתה. היא באמת ילדה מיוחדת. הייתם צריכים להכיר אותה. כאילו אלוהים נגע בה. בעלת יכולת לראות ולהרים את כל מי שסביבה. אין שקופים לידה. בצידי הדרך, לאורך כל רחוב העמק, ניצבו רבים עם דגלים, מורכני ראש או זקופי ראש, תלוי בזווית החולף על פניהם; ואז באו הספדים שקרעו לבבות. "איזה פספוס לעולם", בלה אמרה על הבת. וסביבה היה בכי גדול. משותף כזה.
ואז מאות ניגשו. חיבקו. ניסו למצוא מילים. רק שהשפה העברית לא ממש מציעה מילים לרגעים כאלה. בלה תאמר אחר כך שהכי נגעו בה המנחמים שביקשו סליחה. לא כי עשו משהו. אלא סליחה על זה שאתם עוברים את זה. באותו זמן, בכל אופן, בבית העלמין, יוסי עמד שם בצד. אנשים ניגשו. ותוך כדי הוא מילמל: "מה לא עשיתי בסדר? מה לא עשיתי בסדר שזה מגיע לי?"
זה היה רגע של שבר. שבר שבין אדם לאלוהיו. אנחנו אוהבים לדבוק בשיטת הגמול. נהיה בסדר, החיים יהיו בסדר. ובאמת, יוסי הוא אחד האנשים הכי טובים שתפגשו. "עשית הכל בסדר", מישהו חיבק אותו והם בכו יחד.
יממה חלפה, ועכשיו אנחנו כאמור כאן, בתפילת שישי, ב"שיר השירים". והמבט שלו, שבסידור, לא מספר את אתמול. ולא את הסערה.
"באותם ימים הייתי בהכחשה", הוא ינסה להסביר בהמשך, "אתה מאמין שעוד יומיים, עוד שלושה, יגידו זו טעות, קברו מישהו אחר, היא חוזרת. ככה כל המשפחות. קשה לעכל. זה גדול מדי. כמו חלום רע שנקום ממנו. אבל לאט-לאט כשהזמן עובר, והוא עובר, אתה מבין שזו המציאות החדשה".
ככל שהזמן יעבור, תהום תיפער בין יוסי לאלוהיו. "אני כועס עליו", יסביר כשנשב, והוא יישען לאחור והדיבור שלו יהפוך מהיר והחלטי ונחוש, "גם היום אלוהים לא עוזב אותי. יש בינינו קשר ישיר. מדי פעם אני מבקש ממנו דברים, אפילו סתם, חניה בדיזנגוף. טק, בשנייה עוזר.
"אני לא אסלח לאלוהים, הוא פצע אותי קשה ובדבר הכי יקר לי בעולם... אני עדיין מאמין, כי אלוהים מוכיח כל הזמן שהוא עדיין איתי, וזה מה שעושה לי בלבלות"
"אני אומר לו – 'אז מה עשית לי? מה זאת התקלה הענקית הזאת?' והוא לא נותן לי תשובות. אני לא אסלח לאלוהים. הוא פצע אותי קשה, ובדבר הכי יקר לי בעולם. אני הולך לבית כנסת. זה המקום שהייתי הכי שמח ללכת אליו בשישי. מתפלל וכועס. אומר לו – 'למה? למה?' קורא את המילים ולא מתחבר אליהן פתאום. 'אשמור אותך מכל צרה', 'מחיה מתים'. איפה כל המילים האלה?
"תציין שאני עדיין מאמין, בסדר? כי אלוהים מוכיח כל הזמן שהוא עדיין איתי, וזה מה שעושה לי בלבלות. למה עשה לי את זה".
אצל בלה הסיפור אחר. היא מבית דתי, למדה במסגרות חרדיות. בשלב מסוים עזבה. מתעניינת ברוח. קבלה, NLP. מנסה להתמודד עם המציאות ממשקפיים אחרים. "האמירות של יוסי כאילו שהוא כועס על אלוהים, מה זה אלוהים? מה זה, סבא זקן?" היא שואלת. "אני לא תופסת את אלוהים ככזה שמסתכל ונותן לי שכר ועונש לפי מה שאני עושה. אני כן שואלת, 'אלוהים, מה הבאת לי את המכה הזאת? מה התפקיד שלי פה? של יוסי, של הבנים שלי? אולי זה משהו יותר גדול ממה שאנחנו מבינים? דחיל ראבק, תן לי את מה שאני צריכה לעשות ותעזוב אותי בשקט. למה כל הסבל הזה?’ אין לי תשובות באמת".
בינתיים אני מחזיר את יוסי לרגע ההוא בלוויה, שבו שאל מה לא עשה בסדר. הרגע של השבר. "מלמדים אותנו, 'תשקיע בלימודים, תגיע רחוק. תשקיע בחברים, יהיו לך חברים'", הוא אומר, "אז למה זה לא ‘תעשה טוב, יהיה טוב?’ החיים לא הוגנים, ואנשים חיים עם זה בשלום. היום, כשזה נוגע אליי, זה פוצע לי את הלב".
"שקד הייתה כועסת אם הייתה יודעת שאנחנו שוקעים"
מתישהו בדצמבר, שוב במגרש
נפלנו על רבע ירח ועל איזה ענן אפור חמוץ, שרואים עליו שהוא מת להרוס לנו את הכדורגל עם גשם.
קרררר עכשיו. קודם עמדנו ליד הבטונדות, כל השחקנים, הצטלמנו עם סט גופיות המשחק החדשות. "ממשיכים את האור של שקד חבני", הודפס עליהן.
אחר כך, כשרצנו, והפסדנו, ויצאנו לנוח, יוסי הראה משהו שאי-אפשר להסביר. התכתבות מקבוצת הווטסאפ של שקד והחברות מהצבא. הן ביקשו לקבוע מפגש. שקד העלתה לקבוצה מועד לשבועיים אחר כך, 12 באוקטובר, עם שתי אפשרויות בחירה: "א. באה לא משנה מה; ב. לא באה, אהבתי אתכן אבל אי-אפשר להחיות את המת".
12 באוקטובר הוא היום שבו שקד הובאה למנוחות. "והמפגש הזה התקיים, רק בדרך שאף אחד לא תיאר", יוסי אומר תחת הזרקורים. ואז לובש טרנינג כחול. מפשיל שרוולים. באמת קר הערב.
יש דברים שהם מעלינו. נסתרים מאיתנו. כשאני נפגש עם בלה ויוסי אצלם בסלון, הם מתארים כמה מהם. חלומות, מסרים. למשל, בלה נזכרת בערב שבו עצמה עיניים וביקשה: "שקד, קשה לנו בלעדייך, תני סימן שהכל בסדר". יום למחרת מישהי מהשכונה בדלת. מספרת שהיא מתַקשרת ושקד נגלתה אליה. יש לה אפילו מסר כתוב. "וזה מסר שיש בו את הסלנג של שקד", בלה מתארת, "'אמא ואבא, שומעים? אני שקד שלכם. מצטערת שככה עזבתי. בשבוע הראשון הייתי מבולבלת, מפוזרת. היום אני במקום טוב, עם כנפיים, ליד אלוהים. אני כל כך גאה שאתם ההורים שלי. כל כך גאה באחים שלי. שומרת על כולכם מלמעלה'".
יוסי, סוכן מכירות ומאמן כדורגל, שב לעבוד אחרי פחות מחודש. בסרטון שובר לב אפשר לראות את הקטנים שהוא מאמן עומדים בדממה, עם בלונים, ואז ניגשים אחד-אחד, נותנים חיבוק. עוזרים לו לעשות עוד צעד. בלה, מנהלת תחום שכר, חזרה אולי שבוע אחריו. ושבה להתאמן קצת אחרי שיוסי חזר לכדורגל.
טבעי זה לא. כי בחוץ חמסין, ברד, מה שבתחזית. והעולם ממשיך. אפילו עדן חסון כתב שאסור לעצור את השמש, אבל למי יש אנרגיות? כואבים ועייפים והמציאות, והתגובות מסביב. "ואז אני קם בבוקר, שוטף פנים, מתלבש", יוסי מתאר את הפעם הראשונה, "ובבית לא מבינים, 'אתה הולך לעבודה?' ואני עושה את זה רק להראות לילדים. הולך אפילו לשעה, שעתיים.
"הכי קל לשקוע. הרבה הורים סביבנו לא חזרו לעבודה. וכשאתה שואל, ‘מה עם הילדים?’ הם אומרים: 'בבית'. איך הילדים ילכו לבית ספר? זאת עסקת חבילה. יש את המשפט שלא אוהבים לשמוע: אתה חייב להיות חזק בשביל מי שסביבך. אבל מה זה להיות חזק? מי יחזק אותי? אני שבור".
"יש את המשפט שלא אוהבים לשמוע - 'אתה חייב להיות חזק בשביל מי שסביבך'. אבל מה זה להיות חזק? מי יחזק אותי? אני שבור"
בלה: "בימים הראשונים אמרתי לעצמי, 'אלוהים, במה את מתעסקת? מה חזרת לעבודה?' היום אני אומרת תודה. זה לאסוף את השברים, וזה העוגן".
"שקד הייתה רוצה שנמשיך, שנשמח", יוסי מוסיף, "היא הייתה כועסת ברמות אם הייתה יודעת שאנחנו שוקעים".
אני לא זוכר אם בכדורגל של אותו ערב קר, עם רבע הירח והענן האפור-חמוץ, ירד בסוף גשם או לא. אני כן זוכר שיוסי צחק. צחוק מתגלגל כזה. זה קרה אחרי שנזכר בתגובה של מישהו שבא לנחם אותו ולא ממש יצא לו. "עזוב עכשיו, עוד חמש שנים כולם יתחתנו, יביאו ילדים, אז יהיה לך קשה", יוסי חיקה את ההוא, כשאנחנו סביבו על הבטונדות, מתארגנים ללכת. ואז צחק: "אמרתי בלב, 'תודה, נשמה. מהשמיים שלחו אותך אליי'".
"אבא שומר עליי מאז שנולדתי ולנצח"
8 בפברואר, 8:15 בבוקר, "מימי ונונו", נס–ציונה
אני פוגש את יוסי במקרה. הוא קצת מתנצל. חבר שיכנע אותו לבוא, הוא מסביר ומוסיף שהכל פקוק עכשיו לכיוון תל-אביב, אז לא יקרה כלום אם יישב קצת. רק אחרי שהוא מסיים עם ההתנצלויות, הוא נזכר לספר שיש לו יום הולדת היום. בן 53. בקצה העין הדמעה הקבועה.
לפני שבוע וחצי, כשדיברנו, יוסי סיפר שהוא חושש מהיום הזה. למי יש מצב רוח ליום הולדת, אמר. אבל אז נזכר שלניצן, הבן הגדול, יש שבועיים אחריו יום הולדת והוא חייב לתת דוגמה.
אז הנה, בוקר, והוא כאן, בבית הקפה ששקד אהבה. מה שאומר שנדרשו ממנו תעצומות נפש כדי לבוא. כשבינתיים, בכיס, הנייד לא מפסיק לצפצף. ברכה ועוד ברכה ועוד. "רק לברכה אחת אני מחכה", יוסי אומר. ואז מחפש בנייד, שולף את זו ששלחה לו שקד ביום ההולדת של השנה שעברה. היא הייתה אז בטיול בדרום אמריקה. זה קילומטר של ברכה. סליחה, אני אצרף רק חלק ממנה: "לאבא הכי טוב שיכולתי לבקש, כמה דברים שאני רוצה להגיד לך שלא יוצא לי להגיד כל יום, וחשוב לי שתדע ותזכור. אין יום שעובר מבלי שאני מודה לאלוהים שאתה אבא שלי. כל שיחה שהשם שלך עולה בה, אני מחייכת ומספרת עליך בגאווה. אפילו כאן, בדרום אמריקה יצא לי לדבר עליך עם כמה אנשים שונים.
7 צפייה בגלריה
יוסי עם תמונת בתו. "כששואלים אותי אני מסבירה שאבא שלי זה התימני הרך הזה, ואני הילדה של אבא, ושהוא שומר עליי מאז שנולדתי ולנצח"
(צילום: טל שחר)
"כל הזמן שואלים אותי ‘איך את ככה מצחיקה’, או אפילו כשאני מספרת שאני בן אדם טוטאלי שאוהבת לתת הכל מהלב ולא תמיד מקבלת חזרה, גם אז אני אומרת שזה ממך. ככה גדלתי וככה הפכתי להיות (לא טובה כמוך אבל כמעט). אז תמיד אני אומרת, כל זה אבא שלי. כי אבא שלי הוא הבן אדם הכי טוב שתפגשו. אני רק מראה תמונה שלך ואומרת, תסתכלו. מהתמונה אפשר להבין איזה לב יש לך, רק מלהסתכל עליך מחייך.
"וכששואלים אם אבא שלי תימני כזה אסלי, אני מסבירה שאבא שלי זה התימני הרך הזה ואני הילדה של אבא, ושהוא שומר עליי מאז שנולדתי ולנצח; ושהוא בחיים לא מצליח לכעוס עליי לא משנה מה אני אעשה (חוץ מגרעפסים), כי הוא אוהב אותי כמו שאף אחד לעולם לא יצליח לאהוב אותי ודואג לי כאילו אני תמיד הילדה הקטנה שלו.
"אז אבושק’ה היקר שלי, תודה לך על הכל. תודה על כל שעה בלילה שיצאת מהמיטה לאסוף אותי, תודה על כל שטר שדחפת לי בכוח לתיק לפני יציאה כדי שלעולם לא יחסר לי, תודה על כל מתנה שקנית לי רק כי ביקשתי ולך חשוב לפנק, תודה על כל חיבוק חם ונשיקה, תודה על כל פעם שאתה גוזז לי ציפורניים ברגליים, תודה על כל פעם שסיפרת עליי לאנשים בגאווה ובחיוך. כל החיים שלי הם תודה אחת ענקית בשבילך. מי אוהב אותך יותר ממני, אבא?"
יותר מאוחר, בשעות הערב, אני שואל את יוסי איך היה יום ההולדת. הקול שלו שקט כזה. "יותר שמח מאשר עצוב", הוא מסכם.
× × ×
15 בפברואר, קפריסין
בלה ויוסי טסים לקפריסין, עם הורים נוספים שאיבדו ילדים בנובה. את המסע יוסי מתאר מהעיניים שלו:
"מתעוררים, שבע בבוקר. מכינים מזוודה. אבל אני לא מפסיק לבכות. בכי קורע כזה. הולך לשטוף פנים. כשאני חוזר אני רואה שגם בלה בוכה. מחכים לנו שלושה לילות במלון בקפריסין. עמותת 'משפחה אחת' ויוני כהנא, הבעלים של בית המלון 'היער הסודי' בקפריסין, לקחו על עצמם להוציא משלחת אחרי משלחת של משפחות וניצולי הנובה.
"יוזמה באמת מיוחדת. רק שבבוקר, כשיום הטיסה מגיע, מציפות אותך שאלות. בשביל מה המזוודה? למה צריך להוציא אותנו? ואתה מבין שמה שעברת אמיתי. זו המציאות, אם חיית באשליה לרגע. ואז בשדה התעופה אתה פוגש הורים במצב דומה לשלך. הקבוצה הכי עצובה בשדה. ואתה אומר 'אני יוסי, ואיבדתי את שקד. איך קוראים לך ואת מי איבדת?'
"בדרך כלל אני מפחד מטיסות. אבל כשהמטוס ממריא, ואחר כך כשינחת, אני אפתי. זו הטיסה הכי רגועה בעולם ואתה מבין שאתה כבר לא מפחד מהמוות. זה לא שאני רוצה למות, אבל אני יודע שאם זה יקרה יש מישהי שמחכה לי.
"ואז אתה נוחת אל סוף שבוע של ג'יפים, מסאז'ים, בריכות חמות. סביבנו חממות, המון עצי פקאנים. ובתוך השקט והיופי רגעים של געגועים, בכי, צחוק. כשהגענו, אמרו: 'את הכאב שלכם לא נוכל לקחת. אבל אולי נוכל לעדן לסוף שבוע אחד'. ואז לקחו אותנו להיכרות. מעגל, כל אחד מדבר על עצמו. ואתה שומע סיפורים עצובים. הורים שאיבדו ילד יחיד או שאיבדו שני ילדים. ותוך כדי, בחדר שבו מדברים, יש עציץ עם פיקוס. אותו פיקוס שמקועקע לשקד על היד. ובחוץ עץ שקד. מסוג התזכורות שאנחנו מקבלים.
"ההתנתקות מהארץ, הביחד של המשפחות עושים טוב. שיחות ללילה, פיצוחים, שתייה. החבר'ה צוחקים: חבל שהכרנו. ותוך כדי שיחות עם הורים, אתה מבין שהילדים הכירו ביניהם. אסון כזה מבלבל את כולם. אין נוסחה. יש מי ששמר שבת והיום כבר לא דתי. יש כאלה שלא האמינו, והיום מניחים תפילין. וכולם מבינים ומקבלים האחד את השני.
"ואז מגיע קדיש. אני נעמד, ותוך כדי שומע עשרות סביבי נעמדים. זה הרגע שאתה מבין כמה נמצאים בסרט הזה"
"ביום שישי הולכים להתפלל במלון. בית כנסת קטן, אולי 50 מטר, ובתוכו שולחנות גדולים עם מפות. התפילה מלאת אנרגיות, מלאת עצב. ואז מגיע זמן קדיש. אני נעמד. ותוך כדי שומע עשרות כיסאות חורקים. מרים ראש. עשרות סביבי נעמדים. וזה הרגע שאתה מבין כמה נמצאים בסרט הזה.
היום האחרון, לפני שחוזרים, מרגש במיוחד. יוני כהנא מביא רב, ומזכה את ההורים בכתיבת אות בספר תורה להנצחת הילדים. ספר שיגיע לארץ כסוג של סגירת מעגל.
"ואז, כשמגיע הזמן לחזור, אנחנו שמחים שיצאנו לחופשה הזו, וכמונו עוד הורים שהתלבטו עד הטיסה. ויש גם אופטימיות: שבעתיד, גם אם זה נראה רחוק, נצא לחופשות שיהיו בהן יותר חיוכים".
הילדים של יוסי ובלה
9 במרץ, "בית העמק"
מבחוץ רחשים. וכשנכנסים אל מועדון הנוער שבשכונת ואלי, עשרות צעירים. על הספות, בסנוקר, מעשנים בגינה. "הילדים של יוסי ובלה", ככה הם נקראים בקבוצת הווטסאפ. 117 חברים של שקד. מהילדות, מהצופים, מהצבא, מהטיול שאחריו. בכל מוצ"ש, בין חמש לתשע, הם נפגשים, ואיתם יוסי ובלה. הורים, הרבה חברים, זיכרונות.
"זה התחיל בשבעה", נזכרת בלה, "הגיעו המוני חברים, ישבו במעגלים בדשא, ישבתי איתם. רציתי לשמוע סיפורים על שקד. אמרתי, אני לא רוצה שזה ייפסק".
קחו למשל את אלעד כליף, בן 23 מראשל"צ. יושב על אחת הספות, מקריא. זה טקסט שכתב לשקד. כזה שמתחיל בהיכרות בבית חב"ד בסן-חואן בניקרגואה, מעל דגים חריפים, ונמשך אל קשר בין נפשות שמתקשרות במבטים. "ידענו שזו רק ההתחלה שלנו בחיים ביחד. ואפילו זרקתי לך משהו על להשכיר דירה וחייכת", הוא מקריא. "סעמק את והחיוך שלך. אני הכי מתגעגע אליו בעולם הזה".
7 צפייה בגלריה
הילדים של יוסי ובלה. “כשהם מעצבנים אותי אני אומר להם בצחוק , ‘איך שקד תקעה אותי איתכם'"
(צילום: טל שחר)
כליף היה אמור להיות במסיבה ההיא. משהו אמר לו אל תלך, הוא מעיד. ואז מספר ששישה חברים קרובים שלו לא חזרו. "מסיבות זה הדבר שהכי קשה לי ללכת אליו עכשיו. אתה מגיע אל רחבת ריקודים, מסתכל לשמיים, בוכה. ואתה יודע ששומרים עליך מלמעלה".
ואחריו נעה גרמן, 22, שמכירה את שקד מכיתה א', עוד מהימים שהיו מאוהבות באותו ילד, נזכרת בפגישה האחרונה ביניהן, כמה שעות לפני המסיבה ההיא. נעה בדיוק חזרה מחו"ל. שקד התעקשה שייפגשו. "שעות שוחחנו, ואז, לפני שנפרדנו, חצי שעה דיברנו על מפתן הדלת. השיחה לא מסוגלת להסתיים".
ואז נעה תגיד שזה כמו שרואים סרט, ויש את הדמות הראשית, שקד חבני, זו שבזכותה התאהבת בסרט, זו שמאירה את דמויות המשנה; רק שאחרי 22 דקות הדמות הראשית, פוף, נעלמת. "איזה מין סרט זה?" היא תשאל. ואחריה אור יעיש, נעם סבג ודניאל פלג, בנות 22, ששירתו עם שקד במחנה שבטה כמדריכות תותחנים, יתארו איך התגייסו בתקופת הסגר של הקורונה, כשהן סוגרות יחד 40 ומשהו ימים בבסיס.
"אם לא שקד, החוויה של הצבא הייתה שונה בטירוף", הן ייזכרו איך באוטובוס הראשון לבסיס שקד הודיעה שכשיגיעו, היא תקנה ארוחת מקדונלד'ס. "לא הבינה את הקונספט", יצחקו. ומשם ידלגו ל-7 באוקטובר. אל ימי חוסר הוודאות שבהם הודעות הווטסאפ ששלחו אל שקד נותרו על וי אחד. "אמרתי, כנראה הסוללה הלכה", תגיד דניאל. ונעם תיזכר איך כתבה לה "שָׁקי פליז". ובכל זאת יבהירו שלא דאגו. כי זאת שקד, אחת שמסתדרת. אחת שמטפלת במי שסביבה, כמו קואוצ'רית כזאת.
עוד מעט תשע. מחר שבוע חדש. חלק מהצעירים נפרדים. "איך זה הגיוני שאתה בא לחזק הורים שכולים ויוצא מחוזק?" נעם שואלת. ואז שלוש החברות משבטה צוחקות על זה ששקד ממש עוד דקה תיכנס דרך הדלת שפה, אל המועדון והחברים. תגיד למי שכאן: "מה, אתם מסתלבטים?"
"היא פשוט אוהבת לאחר", הן צוחקות.
למחרת, כשאני מדבר עם יוסי, הוא אומר שסוף השבוע הוא הזמן הקשה ביותר, כי אין את הביחד שהיה פעם. ואיכשהו, בזכות "הילדים של יוסי ובלה", שניהם פותחים את השבוע זקופים. ואז הוא מוסיף ששקד השאירה לו הרבה ילדים לשמור עליהם. "לפעמים כשהם מעצבנים אותי", הוא צוחק, "אני אומר להם, 'איך שקד תקעה אותי איתכם'".
אפילוג
לא גמרנו. יש עוד מה לספר. למשל, על המדינה הרשלנית שלנו שעדיין לא מצאה את הזמן לבוא אל משפחת חבני, כמו אל משפחות אחרות, אבל כן יודעת לשלוח ספח לשקד כדי שתצביע בבחירות. "כל מכתב שמגיע על שם שקד, זה עוד חור בנשמה", בלה אומרת. או על סרטון מאותו בוקר שהגיע לאחרונה למשפחה . ובסרטון שקד ברכב, פונה לחברים סביבה, "מה אתם מציעים לעשות? לאן נלך?" "והיא כל כך חיה שם", אומרת בלה, "ואני מדמיינת, לא מדמיינת, מנסה להבין מה עברה שם".
או על המתחם במושב סתריה שמטפל בהתנדבות בנפגעי נובה, משפחות, ניצולים, והפך לחמצן של בלה ויוסי ושל רבים אחרים שמגיעים מהצפון, מהדרום. "אבל זה לא יהיה לנצח", יוסי אומר, "המדינה צריכה לפתוח מתחמים כאלה בכל הארץ".
או על יוסי עצמו, שפעם, כששקד הייתה קטנה, תיעד במחברת את כל היציאות המצחיקות שלה, והיום רושם במחברת את החלומות עליה.
עכשיו, בכל אופן, אני נזכר במשהו אחר: במהלך השבעה באנו לנחם, כל החבר'ה מהכדורגל של יום שני, וישבנו במעגל גדול, בפנים קפואות. יוסי ישב איתנו, שיתף במה שהיה יכול, ואז הודיע שהוא ממנה את אשר למנהל הקבוצה במקומו. בתוך הרגע הנורא, הקפטן עצר לטפל בנו. לא להשאיר קבוצה בלי הראש. "זה עד שאתה חוזר", אשר הבהיר לו.
יש אנשים שנולדו להנהיג. שגם מהמקום הכי נורא מצליחים להזדקף ולראות אחרים. ויוסי הוא כזה. כמו ששקד הייתה.
החבר שלי שלא יסלח לאלוהים, שיש לו דמעה קבועה בקצה העין, שאומר "אני אהיה עצוב, אבל שמח. זה ילך ביחד", יודע מה יעשה מתישהו בעתיד.
הוא הולך לעזור. מתוך האסון, מתוך המסע המפרך שהוא ובלה וניצן ופלג עושים בימים אלה, הוא יפנה אל לבבות אחרים. ידבר, ישתף, ייעץ. לו יקשיבו. באיזשהו מקום זה כבר קורה היום. הוא מרים להורים אבלים אחרים. "יאללה, מה אתם בדיכאון כאילו איבדתם ילד", זורק להם. וביותר מהזדמנות אחת שיתף שחזר לשחק כדורגל ופוקר. זה מה שאני אוהב לעשות, אמר להורים סביבו, אין לזה קשר לשקד. אל תוותרו גם אתם.
אולי לזה התכוונה בלה כשדיברה על התפקיד שלנו בעולם. יוסי, בכל אופן, לא יודע מתי יעמוד מול משפחות באופן מקצועי כזה, של הרצאות והכל. צריך להיות בשל לזה, הוא אומר. והכל טרי כל כך.
"כרגע", הוא אומר כשאנחנו יושבים בפעם אחרת ב"מימי ונונו", המקום ששקד אהבה, "אני עוד מלקק את הפצעים. עושה צעד אחרי צעד. השאיפה שלי היא לקצר לאנשים את הסבל. הדבר העצוב זה להישאר בצער. הרבה סביבנו נשארים. אומרים שכל אחד לוקח את זה בקצב אחר, אבל אני שואל, מה זה קצב אחר? מה קורה כל יום? אתה מתחזק? אני לא חושב. עוד מחשבות ועוד מחשבות, הולכים לתהום".
ואז הוא עוצר. חושב לרגע. סביבנו, מבעד לחלונות בית הקפה הפנורמיים, מתחיל ערב. ברקע מוזיקה שהולכת ונהיית רגועה. ואנשים ששקועים בקפה.
"אין ספר הדרכה לרגעים כאלה. אני עם סכין בלב, ואני בוחר לחיות", יוסי מביט סביבו, על העולם שנמשך, שמעז להמשיך בלי הילדה עם גומת החן משכונת העמק.
ואז הוא שוב עוצר. "שקד אהבה לעזור לחלש", מוסיף, "אני אמשיך במורשת הזאת".
