בסוף כל זה ייגמר. זו אחת הנחמות כרגע. תקופות קשות הרי בסוף חולפות, ואיתן מחולליה. ככה עובדת ההיסטוריה. עד עכשיו היא לא איכזבה בקטע הזה. לפחות בזה.
רק שזה לוקח זמן; כי יש מי שרוצה שייקח זמן. וייקח עוד יותר זמן עד שאפשר יהיה לנתח באופן מרוחק יותר וסובייקטיבי פחות את שעברנו ואנחנו עוברים. להביט ממעוף ההיסטוריה על ראש הממשלה שלנו, על מעשיו ובעיקר על אי-מעשיו.
מחלפים ורחובות, אפילו סמטה צרה, כבר אפשר להבין, לא ייקראו על שמו של האיש שברגע הכי קריטי לגורלנו, ועוד קודם, היה מנהיג בשביל עצמו, פחות בשביל עמו.
ובכל זאת, גם אחרי היעלמותו מהמפה הפוליטית, העיסוק בנתניהו לא ייגמר. ספרים, פודקאסטים, נטפליקסים. נתניהו הוא הדמות המרתקת בתולדות ישראל. המסתורית ביותר. יהיה הרבה מה להבין. מה לחקור. בטח כאמצעי ללמוד גם את שאירע לנו.
למשל, חידת אישיותו. הרקע, המשפחה, הפחדים בתוכו וסביבו, הפילוג בתוכו וסביבו, הנזק למדינה, לעם, ובייחוד התהליך הנסתר שבו מתוך נתניהו ראש הממשלה יצא נתניהו אחר. שהוא לא באמת ראש ממשלה. רק בתואר.
למשל, איך מאדם סופר-אינטליגנטי, עם כוחות פנימיים באמת יוצאי דופן, הפך לכזה שמונע יותר ויותר מכוחות חיצוניים. בן גביר, סמוטריץ', חרדים, שרה, הבייס. איך האדם החכם הזה, ככל שחלף הזמן וככל שצבר ניסיון - ניסיון כמו שלאיש בהיסטוריה הישראלית לא היה - הפך לכזה שדעתו פחות נחשבת, ועוד בתקופה כזו.
למשל, מה היה התהליך, או אולי הרגע, שבו הקוסם הגדול בתולדות ישראל איבד את הקסם. ואז, ככל שהניף את השרביט, לא רק שלא היטיב - הקסם פעל הפוך. גרם יותר נזק. עד שרוב העם הפנה לו עורף, ואז העולם, ומי שסביבו, ועוד פוליטיקאי, ועוד אחד, ואפילו משפחות חטופים.
למשל, מה גרם לגדול הפוליטיקאים, לזה שאמור היה להבין לפני כולם שדרכו הציבורית הסתיימה, להתנהג כאילו זה לא ככה; ומתוך היאחזות אובססיבית בדבר שהתפוגג - להתנתק מטובת העם ולהעמיק את הכאוס סביבו. סביבנו.
יש עוד הרבה תעלומות שקשורות במי שמנהיג אותנו דווקא בימים הללו; ובכל זאת, נדמה לי שהחידה הגדולה ביותר שההיסטוריה תחפש היא את שאלת המניע.
על מה, בערוב תקופתו, בימי אסונו ואסוננו, האיש הזה בעצם נלחם? בעבור מה הוא מקריב את מי שפֹּה? איזה גביע קדוש ממתין לו בסוף הדרך
על מה, בערוב תקופתו, בימי אסונו ואסוננו, האיש הזה בעצם נלחם? בעבור מה הוא מקריב את מי שפֹּה? איזה גביע קדוש ממתין לו בסוף הדרך - דרך שהוא הולך ומאריך, הולך ומושך, וכמעט על כל צעד שבה איכשהו מצליח לא לעשות את המעשה הנכון?
לא בטוח שהתשובה תהיה ממתחם הרציונליות. יותר מאזור המגלומניה, אולי. מעין ניסיון נואש להיאחז באהדת העם שאבדה. בימים זוהרים שחלפו להם. ב"היידה ביבי". כמו, נניח, אצל בדרן שנאבק על תשואות הקהל שהולכות ומתרחקות ממנו, וימות העולם - הוא לא ישלים.
רק שזו לא הצגה. אין כפיים והבמה הם החיים שלנו. לאן שלא ילך, איפה שלא יחפש, לאיזה מדרון שלא יידרדר, ראש הממשלה גורר אותנו איתו.
עוד משהו אחד. יש את הדמות של נתניהו שעושה מריאנו אידלמן ב"ארץ נהדרת", כולנו מכירים. מצחיק, אין מה לומר. ובכל זאת, אין מרחק גדול ממנה ומהמציאות. נתניהו של הסאטירה מדבר את הסאבטקסט שלו, חושף את מניעיו. במציאות ראש הממשלה הוא חידה בלתי פתורה.
ניאלץ כנראה להמתין להיסטוריה.
