אז מה, חברי כנסת יקרים, יוצאים לפגרה? עוד שלושה ימים למנאייק? עפים לנופש? היה מעצבן קצת לראות את משפחות החטופים בכנסת, עם הידיים הצהובות שלהם על קיר הזכוכית ביציע האורחים, אבל לא נורא. כמו שאמר להם החבר פינדרוס, ההוא מדגל התורה, יושב ראש הוועדה המיוחדת לפניות הציבור, "יאללה יאללה". כי מה שעצוב באמת זה שהאפשרויות הצטמצמו לכם בחודשים האחרונים, לא אוהבים אותנו כל כך בעולם. טורקיה אאוט, סיני יוק, איזה באסה. ארה"ב גם לא משהו. אלא אם כן תדברו עם יאיר, אולי יסדר לכם איזה חדר במיאמי-ביץ'. למה לא? אומרים שיש לו קשרים. אז מה נשאר, חוף הים בבטומי? הונגריה של ויקטור אורבן? דווקא יכול להיות לא רע. אולי תצליחו לסדר לעצמכם שם איזו פגישת עבודה של רבע שעה וכך נוכל להשתתף איתכם בהוצאות, גם של הכרטיסים היקרים של אל על וגם של החדר במלון.
או אולי סרי-לנקה? אם לשרת התחבורה יש מה לחפש שם, אז בטח גם לכם. או וייטנאם, הא? או מרוקו, גם שם היו ביקורים של השרות המובילות בממשלה הזו. ואם אין ברירה, אז אולי אילת? רק ששם אתם עלולים להיתקל בכמה מהמפונים שנשארו תקועים בעיר. לא נעים. אז יאללה, צפונה? כנרת? רגע, גם שם יש מפונים, וגם יורים שם. טוב, נו, קפריסין? בהתחשב במשכורות שתמשיכו לקבל בחודש וחצי של הנופשון הזה, אחרי העבודה המתישה שנפלה עליכם מאז חופשת החורף, בטח תמצאו משהו.
אם כי יש עוד כמה אפשרויות. לא שאני רואה מישהו מכם קופץ עליהן, אבל בכל זאת, אולי תמצאו בהן שמץ של עניין. למשל, סיבוב במרכזי השיקום שהקימו בתי החולים בארץ, לבקר את הפצועים שנמצאים שם, חלקם כבר חודשים ארוכים. לבדוק במה אפשר לסייע למפונים, אלו שממשיכים לחיות בתנאים שאולי אתם לא כל כך מכירים מקרוב, אבל אולי שמעתם על זה משהו. אלו שאת חג החירות יחגגו לא רק רחוק מהבית הפרטי שלהם, אלא במדינה מוכה שבינתיים הממשלה שעומדת בראשה, וכן, זה מתייחס גם אליכם, לא מעבירה להם את כספי הפיצויים שהובטחו. כספים שיקלו את מצוקת היום-יום שלתוכה נקלעו שלא בטובתם.
או שאולי תרדו לדרום לסייע לחקלאים שנשארו ללא כוח עבודה, שמנסים בכל דרך לשמר את הביטחון התזונתי של כולנו. או לאסוף ביצים בחוות הלולים בצפון, או לקטוף אבוקדו, למשל. אפשר גם לסייע לנשות המילואימניקים שעדיין לא חזרו הביתה, והן מתוזזות כבר חודשים בין משימות הבית לעבודה. או להצטרף למעגל ההסעות שעדיין מחליף את האין-תחבורה ציבורית, שדואג לבעלים, לאבות, לבנים או לאחים להגיע לחופשות הקצרות. או לנחם את האבלים שהארץ מלאה בהם, משפחות הנרצחים ומשפחות ההרוגים, שלא קמו עדיין מהשבעה של 7 באוקטובר.
אם כל זה קשה מדי, אז אולי רק תשבו על הטלפון ותתקשרו לאלה שחזרו מהשבי. אין לי מושג למה, אבל מתברר שמשום מה חשוב להם שמישהו מירושלים יתעניין במה שעבר עליהם
או, אם כל זה קשה מדי, אז אולי רק תשבו על הטלפון ותתקשרו לאלה שחזרו מהשבי. אין לי מושג למה, אבל מתברר שמשום מה חשוב להם שמישהו מירושלים יתעניין במה שעבר עליהם ובמאבק הסיזיפי שהם מנהלים במאמץ לשוב לחיים נורמליים, במדינה שבה אפשר להגיד הרבה דברים על האופן שבו ההנהגה שלה פועלת, אבל נורמלי זה לא.
אז נכון, זה לא נעים. אפשר להבין את הקושי, בטח נוכח האלטרנטיבות שהוזכרו כאן למעלה, אבל עדיין, איך לומר, גם אתם תודו שזו לא ציפייה מוגזמת. וזה כמובן מתייחס גם לחברי הכנסת החרדים, אלו שמדברים על דרכי הנועם, ללא כפייה. אז הנה זה הזמן להכיר קצת את ישראל שמחוץ לישיבות, שמחוץ לכוללים, לחצרות, שמחוץ לשכונות הסגורות. כמו שנאמר, צא ולמד.
והערה אחרונה: כל האמור כאן, למרות שגזר גזירה שווה על כל חברי הכנסת היוצאים לפגרה, לא מתייחס לאלו שהתנגדו ליציאה לפגרה ולאלו שכבר חצי שנה עושים כמיטב יכולתם לעזור היכן שניתן.
