כשנספרו 176 ימים למלחמה עלתה שירה אלבג, אמה של לירי אלבג, על הבמה בכיכר החטופים. כבר 176 ימים, היא אמרה, שאין לה יום ואין לה לילה. כבר 176 ימים, אמרה, שהיא שומעת את הבת שלה צועקת, אמא תצילי אותי, אמא תצילי אותי. ואת המשפט האחרון, אמא תצילי אותי, היא צעקה בקול גדול שהתרסק לתוך הרחבה הצפופה שלפני הבמה, כמו קול השופר בסיום צום יום הכיפורים, תרועה ושברים.
שבר על שבר על שבר. כמו שאר הקולות שהולכים מקצה העולם ואל סופו, קול עץ הפרי הנכרת, קול האישה בלידתה, קול הנשמה היוצאת מן הגוף. והיה בקול הגדול שלה כל מה שקרה לנו בימים האלה
שבר על שבר על שבר. כמו שאר הקולות שהולכים מקצה העולם ואל סופו, קול עץ הפרי הנכרת, קול האישה בלידתה, קול הנשמה היוצאת מן הגוף. והיה בקול הגדול שלה כל מה שקרה לנו בימים האלה. הטבח הנורא, הנרצחים במאה מיתות איומות, החטופים ששוחררו והחטופים שעדיין שם, וקולות הדפיקה על דלתות הבתים ומראה פניהם של קציני צה"ל שהבשורה חרותה עליהם. אובדן האמון בהנהגה, חוסר האונים הנורא נוכח המבחן ההורי, הילדה בבור תחתיות והאמא אינה יכולה להרשות שמישהו יאמר שהיא עומדת לגורלה. חצי שנה שאי-אפשר שלא לספור את הימים, אחד לאחד, שעה אחר שעה, שאי-אפשר להתאפק, לחכות עד יעבור זעם, בלי לשחזר שוב ושוב שורה בלתי נתפסת של תקלות ומחדל שנערמו לאסון הנורא. פס ייצור שאין לו סוף של מילים ותמונות שככל שהן יורדות לפרטים הקטנים, התמונה הולכת ומתערפלת ואנחנו מבינים פחות ופחות. יודעים יותר ומבינים פחות. יש שני דברים הנפלאים מבינתי, אמר לא מזמן אביגדור קהלני, תבונת הגוף האנושי וחידת היקום. ועכשיו, הוסיף, נוסף דבר שלישי, מה קרה ב-7 באוקטובר. עם חופשי בארצנו?
עוד מעט פסח ונקרא בהגדה, ונספר ביציאת מצרים ונזכיר את כל שרשרת הניסים והנפלאות, והיא שעמדה, וכל אותו הזמן ישבו איתנו ליד השולחן כל ההרוגים שהקימו לנו בחצי השנה האחרונה חומת מגן במקום שהיא לא עמדה. ואחר כך יבוא יום הזיכרון עם אלפי השמות שנוספו, נפגעי פעולות האיבה קוראים להם, וחללי צה"ל, ואבל פרטי נוגע בציבורי וכולם יודעים שהדור הזה לא ישכח. ויודעים שייקח דורות, שלושה או חמישה, או מי יודע כמה, עד שהאימה והצער ואובדן האמון במקבלי ההחלטות יתנקה מהדם, והאירועים יהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי ולא לפצע מדמם בבשר החי. ואולי לשירים.
ויימחקו לנו מהראש ויצאו לנו מהחיים כל האמסלמים, שם גנרי לחוגגים בטברנות כשהחטופים עדיין שם, כשלא סיימנו לקבור את מתינו. כל אלה שיוצאים לפגרה, כל הפינדרוסים עם היאללה-יאללה שלהם, הגוטליבים והגולדקנופים, וכל קציני צה"ל שחטאו בחטא היוהרה. ונפסיק לשמוע את התצפיתניות מדווחות ומתחננות, עד הרגע האחרון, אשרו קבלה, אשרו קבלה, ואין מי שיאשר ואין מי שיקבל.
ומעל כולם, יצא מחיינו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. זה שלא אמר בערב הראשון, זה קרה במשמרת שלי ואני אחראי; שלא אמר בקול צלול וברור, אני כואב אתכם ואני כאן בשבילכם, ולא אתן לאיש, גם בעוד חצי שנה, לומר לכם יאללה-יאללה. ובטח שלא אממן אותו ואת חבריו על חשבונכם. זה שלא היה ביום השני למלחמה בעוטף, זה שלא הגיע ביום השלישי אל בתי החולים, שלא ביקר ביום הרביעי את המפונים, שלא חיבק בשבוע הראשון והשני את השכולים, המוכים, את הניצולים הלומי הקרב. ששום מעיל יוניקלו ולחיצות ידיים עם חיילים שתודרכו היטב מה מותר ומה אסור, לא יחפה על מה שלא נעשה.
כי ממרחק הימים ועם חלוף השנים זה מה שיישאר, חידלון ההנהגה, גבורת הלוחמים, אמא תצילי אותי והדפיקות על הדלת.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.24
