ארבע הבנות של משפחת מאור לא הלכו אתמול (ראשון) לבית הספר, אבל הייתה להן סיבה טובה: עדן (14), תמר (11 וחצי), נעמי (9) ויסמין נינה (6) נשארו בבית המשפחה הזמני בבנימינה, וחיכו בהתרגשות לפגוש את האנשים הראשונים שהגיעו לחלץ אותם מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר - מסתערבי החטיבה הטקטית של מג"ב.
חצי שנה אחרי שתמונתם התפרסמה על שער "ידיעות אחרונות", משפחת מאור יושבת בבית הפרטי ששכרו לפני כשלושה חודשים, רחוק מניר עוז, מהבית שהאב ירון בנה במו ידיו, ולא נותר ממנו דבר מלבד זיכרונות. "אני מגדירה את חצי השנה שעברה יותר כהישרדות", אומרת האם לי. "אני קמה בבוקר בעיקר בשביל הבנות. אבא שלי, אלכס דנציג, בן 75, חטוף בעזה, וגם דוד שלי, איציק אלגרט. חברים שלי נרצחו, ועוד חברים חטופים". וכמו כדי להמחיש את דבריה, במהלך המפגש ירון נאלץ לעזוב כדי לנסוע להלוויה של אלעד קציר ז"ל, בן הקיבוץ, שגופתו הוחזרה לישראל שלשום במבצע צבאי.
כשהמסתערבים מגיעים ההתרגשות גדולה. הם לוחצים את הידיים של לי וירון ולא פוסחים על הבנות, וכולם נזכרים בפגישה הראשונה שלהם. "כשהגענו לבית המשפחה, אחרי כל המראות בקיבוץ, ראינו אדם עם אקדח ביד, כולו מפויח ומזיע, ולידו אישה ושלוש ילדות", משחזר רפ"ק א', מפקד מסתערבי החטיבה הטקטית, שהגיע למפגש יחד עם רס”מ י’, רס”מ מ’ ופקד ג’. "חצי שנייה הפרידה בינו לבין כדור בראש מאיתנו. אני אסיר תודה שלא הייתי צריך להסביר למשפחה שהרגתי אותו כי חשבנו שהוא חטף אותן".
"זה היה אחרי שעות של לחימה מול המחבלים שזרקו רימונים לתוך הבית וירו בלי סוף", אומר ירון. "חיסלתי שני מחבלים שניסו להיכנס. ואז כבר ראיתי את המוות דווקא מהלוחמים שלנו. צעקתי 'שמע ישראל', וגם זה לא עזר". "ידענו שהמחבלים הגיעו מוכנים וצועקים 'שמע ישראל'", מסביר רס"מ י' ומשחזר את הרגע שעדיין טרי בזיכרונו, שבו כבר התחיל לסחוט את ההדק. "אחת הילדות צעקה 'אבא!' ואז הבנתי שזה אמיתי".
"רק לחשוב על הגבורה של ירון, שעם אקדח ושתי מחסניות הציל את המשפחה שלו מהמחבלים, ואז היה חוטף מאיתנו כדור בראש", אומר רפ"ק א'. "ואחרי כל מה שעבר עליו, הוא הוביל אותנו למשפחות מנותקות קשר כשהיה עדיין חשש שיש מחבלים". המראות היו קשים מנשוא: גופות בשבילי הקיבוץ, בתים שרופים שלא נותר בהם איש. הבת הגדולה, עדן, הייתה בממ"ד עם סבתה, וחולצה על ידי אביה והמסתערבים. "חילצנו מהבתים לפחות 40 מתושבי הקיבוץ אל מקום מבטחים", אומר מפקד הכוח.
לבית בבנימינה הגיעו אחרי נדודים בין המלון שאליו פונו באילת לדירה אצל קרובי משפחה בקיבוץ מעגן מיכאל. "חיפשנו בית פרטי כדי לתת לבנות תחושה של מה שהיה להן בקיבוץ, של מרחבים, חופש ואדמה", הם מסבירים. "נולדנו בעוטף, מעולם לא גרנו בבניין דירות או חווינו פקקים או כל דבר שיש בעיר. אנחנו רגילים לחופש". חצי שנה אחרי השבת השחורה, ירון ולי עדיין נלחמים בבירוקרטיה ששואבת מהם את כוחות הנפש המעטים שעוד נותרו להם. "לא חזרתי לעבוד", מספרת לי, עובדת סוציאלית שעבדה בנתיבות. "אין לי את כוחות הנפש שדרושים בשביל העבודה שלי". ירון, שבקיבוץ עבד בתחום התשתיות והבנייה, מזדהה. "אני לא מסוגל היום לתקוע מסמר בקיר. המלחמות מול הממסד התישו אותי".
לצד הניסיון להמשיך בחיים, לי לא מפסיקה לחשוב על הבוקר שבו הכול השתנה. "חטופות ששוחררו סיפרו לי שהן היו עם אבא שלי וגם עם הדוד, אבל מאז אין לנו מושג מה איתם. הבנות איבדו הכול באותו יום. הן היו בממ"ד שעות על גבי שעות, שמעו רימונים וירי, חשבו שאבא שלהן נהרג, הבית שלהן נשרף, ואחרי שחולצו לא ידעו לאן הן הולכות. יש להן סיוטים ופחדים, אבל הן פחות שואלות על סבא שבשבי". הדבר הראשון שעשתה אחרי ששרדה את התופת היה להוציא רישיון נשק. "הבנתי באותם רגעים בממ"ד, כשחשבתי שירון נהרג, שאם המחבלים נכנסים אני חסרת אונים. בפעם הבאה, אם אמות זה יהיה תוך כדי לחימה במי שבא להרוג אותי".
ירון מספר על התסכול מכך ש"המדינה מזרימה מאות מיליונים, אם לא מיליארדים, ובסוף הכסף לא מגיע אלינו, השורדים. שרדנו את התופת, אבל אנחנו לא גומרים את החודש". ולי מסכמת: "אני עדיין לא מעכלת את מה שעברנו, ואין סוף לטראומה. אבא חטוף, דוד חטוף, כל פעם מודיעים שעוד מישהו מהקיבוץ נרצח. לא התפנינו לשיקום נפשי. יצאנו מהגיהינום והמטרה עכשיו היא לחיות ולחזור הביתה לניר עוז".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.04.24
