הפסיכולוגיה החיובית מלמדת אותנו שבזמנים של חרדה ואי-ודאות, מומלץ לשמור ככל הניתן על שגרה מוכרת: סדר יום יציב, פעילות גופנית סדירה, חשיפה קבועה לאיומי "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" מצד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר; מצביא-העל, אימת מתלי הבגדים בשוק הסיטונאי בחברון, נפוליאון בונפרטה המשנע כוחות ביבשה ובים, מבלי להזדקק לניסיון מעשי של יום אחד במדים.
אל מול איומים רבים כל כך על ישראל - מצד השר לביטחון לאומי - קשה להחליט לאן להקצות קודם כוחות. האם לאיום "עצירת המלחמה תביא לפירוק הממשלה" של בן גביר מנובמבר, או "עסקת חטופים מופקרת תביא לפירוק הממשלה" שלו מינואר או שמא לאיום הטרי מאתמול: "בלי פעולה נרחבת ברפיח אין לנתניהו מנדט להמשיך כראש ממשלה". או שאולי עדיף להתעמק במשנתו האסטרטגית, זמן קצר אחרי הפיגוע הקשה בגן יבנה, כשבא לעיני המצלמות לחזק ויצא מתוחזק: "התפיסה שלי היא שאנחנו במלחמה, ובמלחמה צריך לכסח אותם".
ייאמר להגנתו של בן גביר שזו תקופה שקשה לאיים בה ולהותיר רושם, וזאת בשל אינפלציה מצערת של לרלרת מכל הבא ליד. נסו להתעלות - וזה רק מהזמן האחרון - על השר עמיחי אליהו בתגובה לבידוד הבינלאומי של ישראל: "ערב פורים תשפ"ד אנחנו יודעים שכל מי שניסה לפגוע בנו נחרב. אלוהים איתנו. אנחנו לא לבד". שלא לדבר על המסר המוצפן - בבחינת רב הנסתר על הגלוי - של ח"כ נסים ואטורי: "במקרה של עימות עם איראן, אם לא נקבל תחמושת אמריקנית, נאלץ להשתמש בכל מה שיש לנו". מאיים בהחלט, אם כי המקרה של ואטורי מוכיח שגם אם יש אור בתחנת הכוח, זה לא אומר בהכרח שהצנטריפוגה מסתובבת.
חצי שנה לתוך המלחמה, לאסטרטגיית-האין-אסטרטגיה של בן גביר, ושל לא מעט חברים אחרים בקואליציה - תורה מדינית הידועה גם כ"מי צריך בישראל מקדונלד'ס" או "הסיוע הביטחוני האמריקני על ה#%$ שלי" - יש עדיין לא מעט קונים
אפשר היה לצפות שאחרי חצי שנה של מלחמה קשה בעזה - עם אומץ לב והקרבה מעוררי השתאות של לוחמים ולוחמות בשדה הקרב, ומנגד כשל מתמשך, מחפיר ומסוכן של מנהיגות ומדיניות - ציבור המצויד בחיישני חארטה תקינים, יעשה את החשבון המתבקש ויעניק לשר הקשקשן את הציון הראוי לו: אפס עגול. מדובר הרי בגנרטור נייד לשעת חירום של הבטחות חסרות כיסוי ואיומים ריקים. אלא שבפועל מתברר שלא זה המצב. חצי שנה לתוך המלחמה, לאסטרטגיית-האין-אסטרטגיה של בן גביר, ושל לא מעט חברים אחרים בקואליציה - תורה מדינית הידועה גם כ"מי צריך בישראל מקדונלד'ס" או "הסיוע הביטחוני האמריקני על ה#%$ שלי" - יש עדיין לא מעט קונים.
לא שחסרות למישהו כרגע סיבות לדאגה, או מחשבות שמדירות שינה בלילה, ובכל זאת הנה עוד אחת לרשימה: על פי סקרים מהימים האחרונים, משהו כמו תשעה או עשרה מנדטים עדיין סבורים שמול התלכדות הזירות באזור, ומורכבות האיומים הגלובליים, תאונה חזיתית עם העולם החופשי היא רעיון מתקבל על הדעת. משהו כמו 300 אלף ישראלים המאמינים שחשיבה אסטרטגית שמתמצה ב"צריך לכסח אותם" - ואין כמובן מחלוקת שאת מפלצות חמאס אכן צריך לכסח - מספיקה למדינת ישראל כדי לשרוד במזרח התיכון.
מי שמוטרד מהאיומים הפוליטיים של בן גביר, לעומת זאת, יכול לחזור לישון. אתמול נפנופי האקדח הריק שלו הזכירו לי קטע ישן של רובין ויליאמס, שמחקה שוטר תנועה בריטי: "עצור! או שאני אגיד עוד פעם עצור!"
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.24
