שמיל ברקו סקג'יו, בן 88, אלמן, אב לארבעה, סבא ל-12 נכדים וסבא רבא לשישה נינים. נולד ב-1936 בעיר שטפנשט ברומניה. שרד את השואה כילד, עלה לישראל עם קום המדינה, התגורר במעברה, התגייס לצה"ל, עבד בבנייה, כיום תושב אשקלון. ביתו ספג פגיעה ישירה ביום הראשון של המלחמה. פונה למלון למשך שלושה חודשים וחזר לגור בביתו.
1 צפייה בגלריה
"בכל פעם שיש מטח טילים על העיר כל הבית רועד". שמיל ברקו אוחז בתמונת משפחתו במקלט הציבורי באשקלון, שבו שהה ב-7 באוקטובר
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
הילדות בשואה: "במלחמה הייתי ילד קטן, לא ידענו לאן לברוח כי בכל מקום חיסלו יהודים. בני משפחה רבים שלי נספו בשואה. אני זוכר משפט שלא יוצא לי מהראש — אמא שלי אמרה לי שעדיף שכולם ימותו ביחד מאשר שכולם יתפזרו, ולכן נשארנו יחד. התחושה הכי חזקה בזיכרון שלי בתחילת המלחמה היא שמכל מקום גירשו אותנו. עד שיום אחד הפרידו בין ההורים והאחים הגדולים שלי, ואותי ועוד שני אחים נוספים שלי השאירו בבית כנסת שממנו היינו מיועדים לטרנספורט".
מזל: "אני זוכר שלא היה מה לאכול והיו מסביב מלא עכברושים שהתרוצצו. היינו מתגנבים בלילות למרות שהיה אסור, למשל לאורוות סוסים כדי לחפש אוכל. 'מזל!' זו המילה שאני נושא עימי מאז מלחמת העולם השנייה. רק מזל הותיר אותי בחיים כנגד כל הסיכויים. לי היה פשוט מזל. למשפחה הגרעינית שלי גם היה מזל. אי-אפשר להסביר את מה שעברנו כי אנחנו שרדנו, אבל בני משפחה רבים אחרים נרצחו בשואה".
העלייה לישראל: "אחרי המלחמה, בשנת 1946, הגשנו בקשות עלייה וכל פעם דחו אותנו. רק ב-1950 עלינו לארץ ישראל. הגענו למעברה, הייתי בן 14 וחצי, זאת הייתה תקופת הצנע. גם במעברה אני זוכר שלא היה הרבה מה לאכול. לא ידעתי קרוא וכתוב, וגם ברזומה עליי, שהיה במעט המסמכים שהיו ברשות ההורים שלי, היה מצוין כי לא יכולתי ללכת לבית הספר ברומניה בגלל המלחמה. בגיל 18 התעקשתי להתגייס לצבא, וכשהשתחררתי עבדתי בבנייה. בניתי בין היתר קיבוצים בעוטף עזה, ולכן אני מכיר את הקיבוצים בעוטף כמו את כף ידי. לימים, אחרי שחסכנו כסף לדירה, קנינו את הבית שלנו באשקלון, בו אני מתגורר עד היום לבדי. התאלמנתי לפני עשר שנים".
"הבית שלי נפגע כבר ביום הראשון של המלחמה מרקטה. אין לי ממ"ד בבית, שוב היה לי נס גדול"
7 באוקטובר: "הבית שלי נפגע כבר ביום הראשון של המלחמה מרקטה. אין לי ממ"ד בבית, שוב היה לי נס גדול. אחרי שפוניתי לתקופה של שלושה חודשים למלון באשקלון, חזרתי להתגורר שוב בבית שלי שנדרש בו שיפוץ, חלונות ותריסים שנשברו. עדיין אין לי ממ"ד בבית, אבל אני מעדיף להיות כאן ולא בבית מלון. בכל פעם שיש מטח טילים על העיר שלנו כל הבית רועד".
יום השואה ברקע המלחמה בעזה: "אירועי 7 באוקטובר מחזירים אותי 80 שנה אחורה — גם אז הרסו לנו את הבית ועקרו אותנו ממנו. אני, אגב, לא הסכמתי לעזוב את אשקלון ולכן פינו אותי למלון בעיר. עצוב לי מאוד שאחרי שהבית שלי נפגע מהטיל, רק מתנדבים פנו אליי ולא אף נציג ממשלה. כמוני יש עוד רבים שנפגעו ולא זכו ליחס מהממשלה. אני חושב שהמדינה צריכה לעשות יותר למען שורדי השואה. כשפנו אליי בשאלה האם ארצה להשתתף השנה במצעד החיים כחבר במשלחת מהעוטף ביוזמת קרן מנומדין, התמלאתי בתחושת גאווה. מאז שהשתחררתי מהצבא, כבר עשרות שנים שאני בקשר עם שורדי שואה שהיו פרטיזנים — היינו נפגשים פעמיים בשבוע בסוג של פרלמנט כדי לשוחח על מה שעברנו. חשוב כל הזמן להזכיר את מה שהיה בשואה כדי שלעולם לא ישכחו חלילה. אנחנו, דור העדים מהשואה, הולכים ונעלמים, ולכן כל עדות של כל שורד חשובה כפליים כעת לצד הזוועות של 7 באוקטובר".
אז והיום: "למרות הזוועות של 7 באוקטובר חשוב לא להשוות בין מה שהיה בעוטף לשואה. היום יש לנו מדינה וצבא להגן עלינו, אז לא היה לנו כלום".
