ב-1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כתב העיתונאי בועז עברון במאמר "כשפוקעת הסמכות" את הדברים הבאים: "מרגע שברור מעל לכל ספק סביר שמלחמה שמנהלת המדינה אינה באה לצורך הגנה וקיום אלא לצרכים אחרים, חרגה הממשלה ממסגרת הרצון הכללי ושוב אינה זכאית לדרוש ציות מבני החברה". במאי 1983, עדיין אותה מלחמה, נכתב בעיתון "הארץ": "חיילים לא יצייתו לפקודות שלא יזכו לברכת הממסדים הפוליטיים שהם משתייכים אליהם". חיים גורי הסביר בפשטות ב"דבר" ביולי 1982: "בפעם הראשונה בתולדות ישראל מאז 48', יצאה למערכה ממשלה ימנית… הבה נאמר את האמת, למעשה לא השלימו רבים בתוכנו עם המהפך. ליום אחד לא השלימו. פה קבור הכלב". זה פשוט: מבחינת מתנגדיה, לממשלה הימנית של בגין אין סמכות ולגיטימציה לנהל את המלחמה, לא כל שכן את המדינה. כעת אנו רואים שאין שום הבדל בין הממשלה הימנית של לבנון הראשונה לממשלה הימנית-כביכול של ימינו, כל עוד אלו מקדמות רעיונות ומהלכים שאינם משרתים את השמאל.
הדברים אינם מסתכמים בכעס או ביקורת - הם מובילים להוקעה, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לימין ופגיעה בו ובאנשיו, כפי שראינו בחרמות ואפילו רדיפה אחרי תורמים של מכון המחקר "קהלת" שהביאה לפיטורי אנשים ופגיעה בפרנסתם. כשעברון כתב ב-1982 שהמלחמה אינה מתנהלת לצורכי הגנה אלא לצרכים אחרים, הוא אולי לא ידע שזה מה שיכתוב כמעט כל עיתונאי שמאל עד ימינו. עבורם הימין אף פעם לא פועל לשם צורכי המדינה, צורכי העם והארץ. תמיד אלה רק "צרכים אחרים".
קריאות ה"הפסדנו" שנשמעו השבוע אינן מתוך כעס על כך שלא מופעל יותר לחץ צבאי על חמאס, כפי שטוענות משפחות פורום "תקווה". מאחוריהן עומדת התקווה לקיים בחירות. הרי אותם אנשים גם מוכנים לקבל את העסקה בתנאים של חמאס - שמשמעותם הפסד במלחמה. אלה הם האנשים שהגדירו את אוסלו וההתנתקות כניצחון גדול, ואמרו על הנסיגה מלבנון שהיא מחזקת ועל מלחמת לבנון השנייה שהרתיעה את חיזבאללה.
וזה לא רק בהיבט הצבאי. אם ינסו בימין לקדם רפורמה משפטית שתיטיב עם מערכת המשפט הישראלית, תגיע בתגובה מחאה אלימה, ימי שיבוש, רופאים שובתים, משיכת כספים וסרבנות
וזה לא רק בהיבט הצבאי. אם ינסו בימין לקדם רפורמה משפטית שתיטיב עם מערכת המשפט הישראלית, תגיע בתגובה מחאה אלימה, ימי שיבוש, רופאים שובתים, משיכת כספים וסרבנות; גם מינוי מפכ"ל על ידי נבחר ציבור ימני יגרור מיד "חשיפות" של פרשות מן העבר - כמו עבירת בנייה ונשיכה של כלב - והטלת ספק בתהליך כולו. אין לימין לגיטימציה לנהל את המדינה - לא ב-1977 ולא ב-2024.
יבואו ויאמרו המבקרים: הנה, תמכנו בשרון בהתנתקות, תמכנו בבגין בוויתור על סיני ותמכנו בנתניהו בשחרור שליט. אלא שכל בר דעת מבין שאלו היו מהלכים שמאלניים שבוצעו על ידי ממשל ימני. לתת לימין לקדם נושאים בעלי תפיסת עולם ימנית שתיטיב עם המדינה? חלילה. להפך - האפשרות שהימין יעשה משהו שיתברר כנכון היא אפילו גרועה יותר.
דמיינו מצב שבו היו מקשיבים לימין: לא חותמים על הסכמי אוסלו, לא היו מוציאים לפועל את ההתנתקות ולא בורחים מלבנון; עולם שבו מינוי של שופטים על ידי נבחרי ציבור ימנים מתגלה כראוי ונכון; מציאות שבה ביקורת על מערכת ביטחון לא הייתה נדחית על הסף כ"פגיעה בביטחון ישראל". האפשרות שהימין יכול לקבל החלטות נבונות עבור ישראל לא קיימת עבור מי חושבים שאין לו כלל לגיטימציה לשלוט.
ולימין יש ברירה - כי אם ממילא אין לו לגיטימציה, ותוקפיו נושאים לצד לפידים בוערים גם אמונה שלממשלות ימין אין סמכות, אז צריך דווקא לקבל את ההחלטות הנכונות. לא כי הן "ימניות", פשוט כי הן נכונות.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.24
