"עינב היא הבת הבכורה שלנו. היא לימדה אותי להיות אמא. היא גדלה כילדת טבע, טיפסה על כל המקלטים בקיבוץ, עבדה ברפת, רכבה על סוסים ורצה עם הבנים בשדות עמק המעיינות". כך מתארת בגעגוע גילה חן את ילדותה של בתה, עינב חן בורנשטיין ז"ל, בקיבוץ מעוז חיים.
שום דבר לא הכין את גילה (66), מורה בגמלאות, ובעלה ראובן (66), מנהל גידולי השדה בקיבוץ חפציבה, לכך שבגילם יהיו שוב הורים במשרה מלאה לשתי ילדות. אבל הרצח של עינב (39) ושל בעלה, מטיאס בורשטיין (42), שינה הכל. עינב ומטיאס התגוררו בכרמיאל, ופעם בכמה חודשים, כשיצאו למסיבות, השאירו את בנותיהן מנור (12) ונרי (9) אצל סבא וסבתא בקיבוץ. כך היה גם בסוף השבוע של 7 באוקטובר, כשנסעו לבלות במסיבת הנובה. "אמרתי לעינב שאני מודאגת, והיא אמרה שהמקום מאובטח ויש את כל האישורים מהמשטרה ומהצבא", מספרת גילה. "היא ניסתה להרגיע אותי, סמכתי עליה כי היא הייתה הכי אחראית בעולם".
הריאיון הכואב עם גילה וראובן חן
(צילום: אביהו שפירא)
בבוקר השבת השחורה, כשהחל מטח הרקטות, עינב התקשרה לגילה ועידכנה אותה שהם רצים לכיוון הרכב. הם הצליחו להימלט משטח המסיבה, אך הגיעו למחסום משטרתי שבו הורו להם לחזור על עקבותיהם. שניות לאחר מכן מחבלי הנוח'בה ריססו את מכוניתם של עינב ומטיאס, שהחליט להימלט לכיוון שדה סמוך. מטיאס עוד הספיק להתקשר לחבר מהצבא ולעדכן אותו במטרה להזעיק עוד כוחות לשטח.
גילה המשיכה לשלוח הודעות לעינב, אך אלה נותרו ללא מענה. בשעות הצהריים של השבת השחורה מנור ונרי החלו להיחשף לדיווחים בתקשורת על האירועים בדרום, ושאלו את סבא וסבתא מה קורה. הם חיבקו אותן, סיפרו להן על המתקפה האכזרית והבטיחו לספר להן רק את האמת. "מהרגע הראשון בשבת ההיא ידעתי שהחיים שלנו עומדים להשתנות, בימים הראשונים הן האמינו שההורים שלהן מסתתרים, וגם אחרי שקיבלו את ההודעה שאביהן נרצח הן היו בטוחות שאמן תחזור הביתה", מספרת גילה. "ביום ה-17 הגיעה אלינו הביתה משלחת של אנשי צבא ומשטרה. הייתי לבד עם הבנות וביקשתי שלא ייכנסו. הם אמרו לי שעינב זוהתה. נכנסתי לחדר של הנכדות וסיפרתי להן על האסון. חיבקתי אותן והן שאלו 'אז תהיה לנו אמא-סבתא?'.
"במשך 17 ימים הטלטלנו בין תקווה לייאוש עד שהגיעה הבשורה המרה", אומר ראובן, "אבל האמת היא שאני לא יודע מה עדיף, להירצח או להיחטף לעזה. ייתכן אפילו שהמצב שלנו יותר טוב. עינב תמיד אמרה לנו שאם חלילה יקרה להם משהו, אנחנו לוקחים אחריות על הבנות".
לשאלה איך הופכים בגיל הזה להורים לשתי נערות, משיבה גילה ש"לומדים הכל מחדש. את המוזיקה, המחשבים, הסלולריים, הקשר עם בתי הספר. זה עולם אחר לגמרי, מנור אומרת 'אתם חזרתם בזמן, אבל אתם מבוגרים'. אני פתאום מגלה המון נושאים שכבר שכחתי והתחלתי להתעסק בהם מחדש". "מצאתי את עצמי בגיל 66 עושה הסעות לנכדות", אומר ראובן. את הדירה הקיבוצית הקטנה הם מתכננים להגדיל בחדר ובעוד מקלחת לרווחת הנכדות.
מנור לומדת בכיתה ז' בביה"ס התיכון גאון הירדן שבעמק המעיינות, ונרי לומדת בכיתה ד' בביה"ס בקיבוץ חמדיה. "אני חייבת לפרגן לאנשי הרווחה בעמק המעיינות", מוסיפה גילה. "הם עושים עבודה מעולה, ואני מרגישה שזכיתי למעטפת מדהימה מצידם ומצד הקיבוץ שלי, שמלווים אותנו ועומדים לצידנו בכל הצרכים. לא דימיינתי שאהפוך שוב לאמא במשרה מלאה, ואני עדיין לא מבינה ולא מעכלת את הסטטוס החדש שלי. אני מודאגת, כי אני לא נעשית צעירה", היא מסכמת. "חשוב לי להדגיש שהנכדות שלנו לא רוצות רחמים מאף אחד, הן רוצות לגדול כמו כל ילדה אחרת".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
