אחד המאפיינים הייחודיים של ישראל, מאלה שמבדילים אותה מרוב אומות העולם, הוא היכולת הפלאית להפוך את סדר הדברים: הולכים לישון עם הנגאובר וקמים שיכורים. זאת לפחות ההרגשה לאור תרועת הפסטיבלים שהחלה מרגע שהובן כי המתקפה האיראנית (או לפחות חלקה הראשון) נבלמה תוך גרימת נזקים מינימליים, ודאי ביחס לתרחישי האימים. עם רשימת תודות שמזכירה זכייה באוסקר ותחרות ביזארית בין עיתונאים ועיתונאיות מי ילחץ יותר על ממשלת ישראל "להראות להם מה זה" (וזאת התקשורת ה"שמאלנית" כן?), כאילו שלילה של שכרון חושים בחסות המעצמות (שאין לנו צורך בהן!) הופך עימות ישיר עם מדינת סף גרעינית למשחק אימון מול קבוצת נוער מנוזלת.
הצהרות הרהב המטירו כמובן מסכי עשן על שתי חזיתות שבהן טרם הופיע "ניצחון" ובטח שלא "מוחלט", שלא לדבר על זוועת החטופים והחטופות, שדורדרו בסדר העדיפויות כדי שכל אחד יוכל להפגין את מומחיותו הטרייה בהגנה אווירית. אבל גם בהקשר האיראני התגלה עוד פטנט ישראלי ותיק: אופוריה טקטית חסרת פרופורציה בעקבות מחדל בעל פוטנציאל אסטרטגי.
הכוונה היא, כמובן, לעובדה שמדינת ישראל משועבדת כבר שבועיים לחרדה משתקת בעקבות מהלך שהיא, לפי הדיווחים, יזמה. המהלך, רק להבהיר, לא היה פגיעה כלשהי באתרי הגרעין האיראניים, שלילת נשק שובר שוויון מהם או מהשלוחות שלהם. מילא שעוד לפני חיסולו, לאיש בישראל לא היה מושג מיהו חסן מהדוי ולמה צריך להסתכן במלחמה אזורית כדי שהוא יפסיק להתקיים; גם עכשיו, ספק אם בציבור הרחב יודעים לומר על מה ולמה הוצאה לפועל התנקשות שעלולה להידרדר לעימות פי מיליון יותר מורכב ממה שמתחולל בצפון ובדרום, שגם בהם העסק רחוק מסיום. איך לעזאזל מנהיגים שכבר אישרו בין ארבע ל-10 פעמים את התוכניות לפלישה שעדיין לא קרתה ברפיח, אמורים להיות אלה שמאיימים על טהרן?
כמו שזה נשמע, האנשים שההערכות שלהם הן לפעמים כל ההבדל בין "הרתעה" ל"כל המדינה משקשקת", כנראה שכחו שישראל כבר לא נראית כל כך מאיימת, שמכהנת בה ממשלה שלא ממש סובלת מעודף אמון, וגם שהצבא שלה פישל יותר מפעם אחת ולא יודע איך להיגמל מזה
התשובה, כך נראה, היא עוד קלאסיקה ישראלית: טעות, טועים, טעינו. כפי שדיווח נדב איל ב"המוסף לשבת" של עיתון זה, הערכת המודיעין הייתה שבאיראן לא ישנו את אופן הפעולה שלהם אם צה"ל (לפי פרסומים זרים) יתקוף בדמשק, בשטח שאיראן מגדירה אותו "ריבוני", את אחד מפרחי הטרור שלה. כמו שזה נשמע, האנשים שההערכות שלהם הן לפעמים כל ההבדל בין "הרתעה" ל"כל המדינה משקשקת", כנראה שכחו שישראל כבר לא נראית כל כך מאיימת, שמכהנת בה ממשלה שלא ממש סובלת מעודף אמון, וגם שהצבא שלה פישל יותר מפעם אחת ולא יודע איך להיגמל מזה. בישראל נהגו להתרברב בדברים שחסן נסראללה אמר לאחר מלחמת לבנון השנייה, שאילו ידע שכך ישראל תגיב, לא היה נכנס לזה. האם, בידיעה שישראל נמצאת על סף היכרות אינטימית עם "טבעת האש" שהוקמה סביבה, היה כל כך דחוף להוציא את החיסול?
ומעבר לזה, שוב הוכח שבישראל פשוט לא אוהבים לחשוב אחרת כשזה נוגע למהלכים דרמטיים של האויב. ב"שומר החומות" חשבו שחמאס לא יירה לירושלים ויסתכן במערכה כוללת, ב-7 באוקטובר חשבו ש"חמאס מורתע" וקיבלנו כיבוש קיבוצים; וחיסול מהדוי בנה על הססנות איראנית שהפכה למתקפה היסטורית. כבר אי-אפשר לחכות לפשלה שתביא את ההישג הבא.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.24