השעה "שש אחרי המלחמה", שהתקבעה כביטוי לחזרה לשגרה בעקבות הספר "החייל האמיץ שווייק", טרם הגיעה - חיילי סדיר ומילואים רבים עודם בחזית, מי בעזה ומי בגבול לבנון. ואולם, כאן בעורף כבר זמן רב מתעצמת התחושה שחזרנו לשש לפני המלחמה, לשיח ולמלחמות האחים של 6 באוקטובר, שבו כיכבו קרבות על רפורמות ומהפכות ומלחמות על תפילות ומחיצות.
אחרי שהגבהנו את המחיצות בינינו במהלך השנה הקודמת, ונאבקנו בעדן ונגדן ביום כיפור, הגיע יום שמחת תורה - ואויבינו לא שתו ליבם למחיצות, הרגו וטבחו בנו מבלי לדקדק בשאלה באיזה צד של המתרס הפוליטי היו הנטבחים והנאנסות. מיד לאחר האסון הנורא הסרנו את המחיצות בינינו, בהתגייסות מכל חלקי החברה - יחד בטנקים ובנמרים הצבאיים, יחד במוקדי ההתנדבות האזרחיים, מי בסיוע למפונים ולמשפחות החטופים ומי בסיוע למגויסות ולמגויסים. אבל כעת, למרבה הצער, ה"ביחד ננצח" נראה כזיכרון רחוק והקצוות של "זה בזה תמיד נתנצח" חוזרים לשלוט ברחובות וברשתות.
1 צפייה בגלריה
ייאלץ להבין את חובתו ואחריותו כלפי הציבור וכלפי המדינה. ראש הממשלה נתניהו |
(צילום: מארק ישראל סלם)
כל מי שחי כאן בעשור האחרון מבין שבליבתן של רבות מסוגיות המחלוקת עומדת ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו - וששיח "הסוגדים" ו"השונאים", אנשי ה"רק ביבי" ו"רק לא ביבי", מונע התייחסות עניינית לסוגיות מרכזיות בהוויה הישראלית. ברקע כל זה עומד משפט נתניהו, שבחודש הקרוב יציין ארבע שנים מפתיחתו, אשר מזין כל העת את הבערה החברתית: הסוגדים רואים בו ביטוי ל"רדיפה פוליטית על ידי מערכת משפט מושחתת", ואילו השונאים רואים בו "הוכחה לשחיתותו של הנאשם ולסכנה למדינה בהמשך כהונתו".
הטרללת שבה מצויה המדינה על רקע זה החלה הרבה לפני אירועי 7 באוקטובר, ורק התעצמה לאחריהם. ה"פקק" שחוסם כל דיון ענייני וקידום מהלכים חשובים - כמו רפורמה משפטית מאוזנת וחיונית ולא מהפכה קיצונית והרסנית - הלך והתארך ומונע דיון ענייני בסוגיות מרכזיות. האם יש להמשיך במלחמה בעזה? מה המחיר הנדרש להשבת חטופינו? האם נכון לנקוט מהלך יזום בצפון? האם וכיצד יש להגיב למתקפה האיראנית? כל אלו סוגיות קריטיות לעתידה של המדינה, אך כל החלטה בהן, אף אם היא מוצדקת כשלעצמה, לא זוכה ולא תזכה לאמון הציבורי הנדרש, וזאת על רקע הפקפוק במניעי נתניהו נוכח מצבו המשפטי והפוליטי - בין אם הפקפוק מוצדק ובין אם לאו.
הדרך היחידה להשתחרר מהפקק שתוקע את המדינה היא נטרול שורשי בעיית האמון ומה שמזין אותה. ומכאן הצעתי: הסדר טיעון שיסיים את המשפט, שבמסגרתו גם תעוגן משפטית התחייבות ברורה של נתניהו לסיים את כהונתו בטווח של כתשעה חודשים. למהלך מוסכם ומחייב כזה יהיו שתי תועלות מיידיות: ראשית, תאריך ברור לסיום הכהונה יגביר את האמון החיוני הנדרש בהכרעות הכבדות שעל הפרק, וניתן יהיה לקבלן בהסכמה פוליטית וציבורית רחבה. שנית, סיום המשפט יסגור את צינור הדלק המזין את חוסר האמון ההדדי בין הצדדים.
אינני נאיבי - הדרך להסכמה כזו אינה פשוטה. זה ידרוש מנתניהו להתגבר על יצר ההישרדות הפוליטי הטבוע בו, להתגבר על תחושת העוול שנגרם לו, ולהבין את חובתו ואחריותו כלפי הציבור וכלפי המדינה שיקרה לו. זה ידרוש מהתביעה הכללית להתגבר על הקיבעון הטבוע בה לעיתים, להתגבר על הקושי להודות בטעויות ובחולשות, ולהבין את חובתה להציב מעל הכל את האינטרס הציבורי הרחב בכללותו. זה ידרוש מסוגדי נתניהו להבין ש"הממלכה מעל המלך", ואף אם הם משוכנעים שנעשה לו עוול, הרי שראש ממשלה ששולח אנשים להקריב את חייהם למען המדינה, יכול שיידרש להקריב את חייו הפוליטיים למען אותה מדינה. זה ידרוש משונאי נתניהו לוותר על רצונם ארוך השנים לראותו נבעט מיידית מתפקידו אל מאחורי סורג ובריח, ולהבין שישנם ציבורים שרואים את הדברים אחרת - וגם עימם יש להגיע להסכמות.
גבולותיו של ההסדר ידועים וברורים זה מכבר - הרשעה בהפרת אמונים, ומחיקת האישום ב-2000 ובסעיף השוחד ב-4000. אף אם ההגנה חושבת שניתן להגיע לזיכוי בכל האישומים - היא ודאי אמורה להבין את הסיכון של הרשעה אפשרית, גם אם "רק" בהפרת אמונים. הסנגורים המצוינים ודאי יודעים שלא דומה ענישה בהרשעה בהסדר לענישה בהרשעה בהכרעת דין בסיום המשפט. בה בעת, אף אם התביעה חושבת שניתן להרשיע בכל סעיפי האישום - היא ודאי אמורה להבין את הסיכון בזיכוי אפשרי הן בשוחד ב-4000 והן בתיק 2000, והנזק העצום לאמון הציבור במערכת בעטיו. בסופו של דבר, "השדה הלא חרוש" בעולם הפלילי של יחסי שלטון-תקשורת קיים בבסיס שני התיקים הללו, וכאשר חורשים בקרקע שלא נחרשה מעולם, על להבי המחרשה להיות חדים וחזקים במיוחד. כתבתי זאת מזמן, אך אחרי אמירות ברורות פורמליות של הרכב השופטים בעניין, לא ניתן להתעלם עוד מהספק הרב אם הראיות בתיקים אלו אכן חדות, חזקות ומובהקות דיין לחריש ראשוני בשדה הבור הפלילי. לא מדובר אפוא רק באינטרס הציבורי הכללי, החיוני כשלעצמו; יש גם אינטרס מובהק במישור המשפטי הן להגנה והן לתביעה "לקנות סיכון" ולהגיע להסדר, שטיבו ידוע לכל.
אכן, קל לי יותר להציע את ההצעה האמורה. קל לי, כי גבולות הסדר הטיעון חופפים לעמדתי המשפטית המקורית בסיכום הדיונים במשרד המשפטים בשעתו. קל לי, כי אף פעם לא הייתי משונאיו או מסוגדיו של נתניהו; ראיתי מקרוב במסגרת תפקידי הציבורי הן את מעלותיו והן את מגרעותיו, שבהסתכלות עניינית נטולת פוזיציה לא ניתן להתכחש לאלו וגם לאלו. ועדיין, אף מי שאינו רואה כך את הדברים, צריך בעיניי לצדד בהצעה; אפשר לתמוך בתיקי נתניהו או להתנגד להם, אפשר לתמוך בהמשך כהונתו או להתנגד לכך - אך בין אם אתם מאלה או מאלה, אי-אפשר שלא להודות ביושר שהמדינה נמצאת בטרללת כבר שנים בשל כך, ושהפקק שחוסם אותנו תקופה ארוכה התארך מאוד נוכח אירועי החודשים האחרונים ונהיה מסוכן לכולנו.
לשני הצדדים - כן, לשניהם - יש הרבה מה להפסיד, ותמיד עדיף לחתוך הפסדים במקום להתבצר ובסופו של יום להתרסק. ומעבר לאינטרסים של הצדדים, זהו בראש ובראשונה אינטרס מובהק של מדינת ישראל ואזרחיה.
מחר נסב לשולחן הסדר ונספר ביציאת מצרים. "כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים להיות מושה עצמו מתוכה - ביד חזקה, או בחריקת שיניים", כתב אמנון ריבק. בין אם בשמחה וביד חזקה, ובין אם בצער ובחריקת שיניים, מדינת ישראל חייבת לצאת מהמיצר הזה ולהרוויח כפליים. הדרך היחידה בנסיבות שנוצרו ליציאת המדינה מהפקק שתוקע אותה היא הגעה להסדר טיעון שיכלול במקביל קביעת מועד מחייב לסיום הכהונה. זהו צו השעה - ויפה שעה אחת קודם.
עו"ד רז נזרי כיהן בעבר כמשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום עומד בראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד עו"ד פירון
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
