ההגנה המרשימה שהעניק צה"ל למדינת ישראל מול ההתקפה המרושעת של איראן היא בעלת ערך יוצא מן הכלל של הרתעה והמחשה מעולה של יכולת מבצעית. עצם ההחלטה של איראן לתקוף ישירות את ישראל בהיקף כה נרחב היא תקדים מסוכן, שאולי נובע מהערכת המשטר הרצחני בטהרן שישראל חלשה מבעבר. ההצלחה המבצעית של צה"ל בתחום ההגנה, כפי שפורסמה, ובתחום ההתקפה, כפי שיוחסה לישראל, נותנת לנו מעין שהות להתכונן לעימות הבא, שיגיע במוקדם או במאוחר. לצורך כך נדרשת עוצמה צבאית, אבל גם ברית אסטרטגית עם ארה"ב ומדינות ערב. אופציה מבורכת זו מונחת על שולחן מקבלי ההחלטות, ובראשם ראש הממשלה - והיעדר החלטה כמוהו כאימוץ אסטרטגיה מזיקה לישראל.
שיגורים מאיראן לישראל
לצה"ל הישגים חשובים ברצועת עזה, אולם גם שם הימנעותו של ראש הממשלה מקביעת אסטרטגיית יציאה מהמלחמה צפויה להסב לישראל נזקים חמורים, חלקם עלולים להיות בלתי הפיכים, ותפגע גם בהישגים הצבאיים. צה"ל, כמו כל צבא אחר, הוא מכשיר רב-עוצמה למימוש מדיניות ויעדים אסטרטגיים. לכן, חייבים למצוא בעל בית אזרחי, בשונה מן הצבאי, לרצועת עזה, מתוך חתירה לכך שחמאסטן תחלוף מן העולם. עזה היא אזור צפוף - 2.2 מיליון פלסטינים על פני 365 קמ"ר - שסובל ממצוקות חמורות ביותר של מים, ביוב, בריאות, כלכלה, ועוד ועוד. הרעיונות שעולים של כוחות מקומיים או בינלאומיים שישמשו כחלופה אזרחית ברצועה הם עורבא פרח - אין סיכוי שיתממשו, ועזה עלולה להפוך לאזור מצוקה של ממש, הן במציאות והן בדימוי בתקשורת הבילאומית. לכך תהיה השפעה קשה וחמורה על מעמדה הבינלאומי של ישראל, שתיגרר לשלטון צבאי ישיר. אין ביכולתה של ישראל לשקם לבד את עזה ולהעניק אופק לאוכלוסייה בדמות חלופה לשלטון הרשע של חמאס - זאת יכולה לעשות אך ורק הרשות הפלסטינית, על פי המתווה שארה"ב מגבשת עם מדינות ערב העשירות.
לכך צריך להוסיך את הנעשה בצפון המדינה. לא יעלה על הדעת שאזור כה משגשג הפך לריק מאוכלוסין, שומם. ניתן לפתור זאת על ידי אחת משתי דרכים: עימות כולל שמחיריו ונזקיו גבוהים, והוא מחייב תיאום עם ארה"ב, או הסדר מדיני משופר שייתן לישראל שהות לגבש את עוצמותיה לקראת עימות עתידי. לצה"ל הישגים טקטיים מאוד מרשימים בחזית הצפון, אולם גם הם עלולים להיפגע בהיעדר ראייה אסטרטגית רחבה שתכלול גם את רצועת עזה - בשילוב ידיים עם ארה"ב ומדינות האזור. תמיכתה של ארה"ב תידרש מאוד גם מול איומים דוגמת זה הנשקף מבית הדין הבינלאומי בהאג, ועלול להפוך בעתיד לחזית משמעותית.
כשסינוואר ביצע את המתקפה הרצחנית הוא ציפה לעימות רב-זירתי, לשבור את רוחה של ישראל ולגרום לסדקים בינינו לבין ארה"ב ומדינות האזור ולמנוע ציר אסטרטגי עם סעודיה. האם נאפשר לו זאת?
כשסינוואר ביצע את המתקפה הרצחנית הוא ציפה לעימות רב-זירתי, לשבור את רוחה של ישראל ולגרום לסדקים בינינו לבין ארה"ב ומדינות האזור ולמנוע ציר אסטרטגי עם סעודיה. האם נאפשר לו, בקוצר ידנו האסטרטגי - במיוחד של ראש הממשלה - לאפשר מצב עגום שכזה?
וחייבים לסיים בסוגיית החטופים והחטופות: מדינת ישראל הפקירה אותם פעם אחת, היא חייבת להחזיר אותם עכשיו. זו לא סוגיה לבחירה, זה צו השעה - זו מצווה, וזו חובתה של המדינה.
