למעלה מחצי שנה שאנו מתעוררים למציאות הבלתי נסבלת של חטופינו בשבי המרצחים, ודומה כי ההיסטוריה, על צדדיה האפלים, מתעקשת לחזור על עצמה, בהקשר דומה ומצמרר.
1987 הייתה שנת חלון ההזדמנויות הראשונה (והאחרונה) להשבתו של נווט חיל האוויר הנעדר סא"ל רון ארד מהשבי בלבנון. עד לשלהי השנה המורכבת ההיא הייתה לישראל כתובת של ממש להידבר עימה בעניינו של רון – ג'מיל סעיד, איש עסקים לבנוני שהתגורר בלונדון והיה למקורבו של נביה ברי, ראש ארגון אמל ועד היום דמות ציבורית בעלת השפעה בזירה הלבנונית. ערוץ זה נטע במידה רבה תחושת ביטחון שגויה בישראל בשעתו כי ניתן לנהל את המגעים עם המתווך סעיד על מי מנוחות, בפרט נוכח העובדה כי נתקבלו מספר מכתבים מאת רון, שהיוו בדיעבד את אות החיים האחרון ממנו.
ואולם דינמיקות פנימיות באמל, שלא הדליקו נורות אדומות בקריה בזמנו, והתקרבותו של ראש מנגנון הביטחון בארגון אמל מצטפא דיראני לטהראן גרמו לכך שבסוף 1987 נסגר חלון ההזדמנויות, עם הקמת "ההתנגדות המאמינה", ארגון שיעי ניצי המקורב למשמרות המהפכה של איראן. דיראני, שפרש מאמל ועמד בראש אותו ארגון, לקח את רון תחת חסותו – מהלך שהביא לקריסת ערוץ התיווך הנינוח. אחרי היעלמות הנווט השבוי מהכפר א-נבי שית בקיץ 1988 בנסיבות עלומות השקיעה קהילת המודיעין מאמצים כבירים במטרה ולנסות לאתרו ברחבי המזרח התיכון.
למעשה, לאורך שלושה וחצי העשורים שחלפו מאז היעלמותו מהכפר השיעי העוין באישון ליל, בוצעו שורת מבצעים נועזים לצד מאמצי מודיעין ומחקר ענפים, שלא הצליחו להביא לפתרון התעלומה. כך, למשל, בתקופת ממשלת השינוי, ולפי הכרזת רה"מ דאז בנט מעל בימת הכנסת, נערך מבצע עתיר משאבים הכרוך בסיכון רב, שעל אף הישגיו המבצעיים המרשימים, לא הצליח להפיג את העננה ביחס לגורלו ונסיבות היעלמותו של הנווט.
החמצת חלון ההזדמנויות להשבת הנווט השבוי ב-1987 ניזונה משלל מרכיבים, ובהם גם טראומת עסקת ג'יבריל (1985) שעוררה ביקורת ציבורית קשה וגרמה להססנות רבה בדרג המדיני, ובמעלה הדרך גררה את מערכת הביטחון להשקעת תשומות אדירות, לפרקים במחירים מורכבים, לאיתור הנווט, כאמור, עד ימינו אנו.
יתרה מכך, אי-הבהירות ביחס לקורותיו של הנווט מאז היעלמותו בבקעת הלבנון בשלהי שנות ה-80' יצרה בלבול וערב רב של תזות והערכות מודיעין, אשר הכבידו משמעותית על היכולת לייצר סדר יום קהילייתי ולרכז מאמץ מדויק כדי להביא לפתרון הפרשה הכאובה.
הכישלון המודיעיני הצורב בעניינו של רון חייב לעמוד בפני מקבלי ההחלטות בעת הזו בעניינם של החטופים. לקחי תעלומת ארד מהווים אות אזהרה בוהק וקריאת השכמה מטלטלת לדרג המדיני: אי-מיצוי חלון הזדמנויות דיפלומטי, קשה ומורכב ככל שיהיה, להשבת חטופינו מגביר דרמטית את הסכנה לחייהם, ומהווה מחדל לאומי העשוי לעלות כדי בכייה לדורות, נוכח החשש הממשי כי החטופים שעוד נותרו בחיים יתקשו לשרוד לאורך זמן את שבי ארגון המרצחים.
כעולה מפרשת ארד, אי-השבת החטופים כיום תהא כרוכה במחיר גבוה בעתיד, לא רק בהיבטי סל המחירים להשבתם באמצעות מו"מ, אלא גם בראייה משאבית
משכך, וכעולה מפרשת ארד, אי-השבת החטופים כיום תהא כרוכה במחיר גבוה בעתיד, לא רק בהיבטי סל המחירים להשבתם באמצעות מו"מ, אלא גם בראייה משאבית, אשר תחייב את קהילת המודיעין ומערכת הביטחון להידרש להרחבת העיסוק בתחום השו"ן (שבויים ונעדרים) שנים קדימה במטרה לאתר את החטופים, באופן שיגזור תשומות נרחבות, לפרקים על חשבון תחומי עיסוק חשובים לא פחות, הנמצאים בלב סדר היום הביטחוני של המדינה. זהו שיקול כבד משקל, שראוי ויעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות.
עומד למולנו אויב בלתי אנושי, מר ואכזר, מהאכזריים שידעה ישראל, אך מוחלש ביותר – צבאית, מדינית, משילותית, בעוד הישגיו המרשימים של צה"ל בתמרון בשטח הרצועה הולכים ונשחקים (כפי שרמזו גורמים צבאיים בכירים) נוכח השיתוק האסטרטגי המתמשך שממנו סובלת ממשלת ישראל. למול לקחי עבר המהדהדים ובעיצומו של חג החירות, על הדרג המדיני לתעל את היתרון המערכתי על חמאס באמצעות הקלפים שעוד נותרו בידיו, כדי לקדם עסקה – ולהשיב במהרה חטופינו שהופקרו לגורלם בידי המדינה ב-7 באוקטובר.
זה בידינו. וזה אפשרי. לבל ההיסטוריה העגומה תחזור שוב ותפציע בשערינו המתקדרים, היה וחלילה לא נשכיל להשיבם לגבולם.
עו"ד אבי כאלו כיהן כראש מחלקת שבויים ונעדרים בצה"ל, והינו עמית מחקר במכון למדיניות נגד הטרור (ICT), אוניברסיטת רייכמן
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.24