קשה להגזים באתגר הוורבלי שהציב החג הזה בפני חלק גדול מאזרחי ישראל – להוציא, ככל הנראה, את אלה שגרים בבני-ברק. די היה להציץ בברכות, כמעט הייתי אומרת מכמירות לב, שרצו ברשת: חג שמח כמה שאפשר; חג חירות בתקווה לחירות החטופים; חג שקט ורגוע בימים מורכבים אלו; שהחג הזה סוף-סוף יביא בשורות טובות; והיא שעמדה לאבותינו שתעמוד גם לנו. נסתפק רק בחג, כתבה לי מישהי, והוסיפה או אולי מספיק רק ח', או חחחח, רק שהבדיחה היא בעצם על חשבוננו.
כיסא נוסף ליד השולחן עם סרטים צהובים, כאילו אין דבר מובן מזה. והתפתלויות כן אפשר לשיר, אי-אפשר לשיר, ומה עושים עם ההיא שעמדה הזו, וזה בסדר להפיץ בקבוצות צילומים של המשפחה בחג, או שזה ממש לא בסדר ולא לעניין
ואחר כך ליל הסדר עצמו עם הרצון הכל כך גדול להיאחז בתקווה, כל תקווה, שהנה-הנה שבים החטופים ותמה המלחמה. עם כיסא החטוף הפרטי שאומץ לערב החג הזה, שהחליף את כיסא אליהו הנביא, שאפילו הילדים כבר לא מחכים לו, כיסא נוסף ליד השולחן עם סרטים צהובים, כאילו אין דבר מובן מזה. והתפתלויות כן אפשר לשיר, אי-אפשר לשיר, ומה עושים עם ההיא שעמדה הזו, וזה בסדר להפיץ בקבוצות צילומים של המשפחה בחג, או שזה ממש לא בסדר ולא לעניין. וכמה התנצלויות, אין סוף התנצלויות: חגגנו בגלל הילדים, חגגנו בשביל שהאויבים שלנו לא יחשבו שהביסו אותנו, חגגנו כדי לשמר את המסורת, חגגנו אבל הלב היה עצוב, ובעיקר, לא חגגנו – ציינו את החג. רק רשמנו לפנינו שהנה פסח פה.
אפילו יגאל סרוסי, אבא של אלמוג החטוף בעזה, הסתבך כשנשאל איך חגג את פסח. בשורה התחתונה, אם לסכם את השיחה עימו, מה שאמר היה חגגנו ולא חגגנו. וזה סיכום השיחה איתו וסיכום המציאות של חלק גדול מאזרחי ישראל – חוץ, כמובן, מאלו שאפילו שותפים סמויים הם לא.
ואי-אפשר היה בערב החג ואי-אפשר עכשיו שלא לחשוב איך אנחנו מתאמצים לנרמל את הלא-נורמלי. אנחנו חיים בתקופה פרדוקסלית עם חגי החופש, וממציאים כל מיני הגדות פרטיות עם התאמות אישיות, כביכול, למציאות, כשאנשים בחופי הים של נהריה ועכו תחת מתקפה של כטב"מ, טומנים את ראשיהם בחול ומחפשים מסתור במקום שאין בו מסתור, במקום שאין לאן לברוח ממנו, והדימוי, בנאלי ככל שיהיה, הוא תמונת מציאות חיינו. וזה עוד קודם שדיברנו על השאלה הגדולה שריחפה כמה שבועות עוד קודם, אז איפה עושים את החג הזה.
ובינתיים, בשעה שהקניונים בתל-אביב מלאים ואי-אפשר למצוא חניה, ואנשים עושים כל מה שניתן כדי לטשטש ולערפל את המציאות הבלתי נסבלת, שר הביטחון יואב גלנט, במהלך סיור בפיקוד צפון, מעדכן שהתקפנו 40 יעדים של חיזבאללה באזור עייתא א-שעב, אומר לנו שמחצית ממפקדי הארגון כבר חוסלו והשאר מתחבאים, ומבטיח שהתקופה הקרובה תהיה תקופה של הכרעה. רק שבאותה שעה המחצית המתחבאת ממשיכה לנהל את ההתקפות הבלתי נגמרות ומפילה ומחרבת והורסת ומשטחת בית אחר בית ביישובי הצפון. ועדיין לא דיינו ולא דיים.
ועוד מעט יום העצמאות שיתחיל ביום הזיכרון, והשאלה הגדולה היא איך נמצא את המילים המתאימות לנחם, ואיך נתמרן את עצמנו לתוך שמחת חירותנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.24