עומדת אומה, קרועת לב אך נושמת, ושומעת חזור ושמוע ש"ישראל מחכה לתשובת סינוואר" ושהקבינט יכונס רק אחריה. וזה בלתי נתפס, שנתניהו, שגירז, שימן וטיפח את חמאס עד שהיה למפלצת – ממשיך להאדיר ולטפח אותו כעת ביתר שאת. מעצים את המיתוס. מחכה למוצא פיו, לא פחות. סינוואר שוקל, סינוואר קיבל את ההצעה, סינוואר מעיין בה. ישראל לא קיימת, הכל סינוואר. אותו טיפוח, שמטרתו בעבר הייתה לחמוק מכל הסדר מדיני אפשרי, נמשך, בפועל, במלוא עוצמתו גם ברגעים אלה ממש. איפה ישראל. איפה החזון שיחליף את ההתמקחות הרעילה, הקטנונית, המטופשת, הלא מועילה, שמחירה חיי אדם: הפסקת המלחמה הנוראה הזאת, שממילא פסקה. שחרור כל החטופים, הסדר מדיני אזורי. כזה שישאיר בחוץ את סינוואר, שנתניהו ממאן להיפרד ממנו. כאילו הם חולקים ברית גורל.
הימים האחרונים מעצימים את ההרהור הקשה שיש קווי דמיון בהתנהלותם. שניהם לא רוצים עסקה. שניהם מעמידים פנים שהם רוצים בה. שניהם מתעתעים כמיטב יכולתם בגורמים בינלאומיים רבי עוצמה (ארה"ב, מצרים) שדוחקים בהם להתקדם. שניהם מצרים את צעדי השליחים מטעמם, שולחים אותם ריקים מתחמושת למשימה שהם עצמם אינם מוכנים לעשות דבר (אמיתי) כדי שתצליח. לשניהם יש זמן, גם כשהזמן של בני עמם אוזל. שניהם שמים את ההישרדות האישית שלהם מעל לכל שיקול אחר, גם מעל טובת עמם. מייאש להכיר בדמיון הזה, אבל כשהעובדות נצברות, והעיניים רואות את שהן רואות, אי-אפשר יותר להעמיד פנים שהכתובת על הקיר אינה אלא גרפיטי מטושטש.
החלק היותר נורא ויותר צורב בקווי הדמיון האלה, הוא זילות חיי אדם. תמיד סיפרו לנו שאנחנו שונים. שליבם של אויבינו גס בחיי מתיו, בניגוד לנו, שקדושת החיים אצלנו היא החשובה שבערכים. זו הייתה אמונה קיומית פשוטה: ישראל לעולם לא תשקוט עד שתשיב הביתה את חטופיה, מדוכאיה, אסיריה. בדיפלומטיה, בפעולות נועזות, בהסכמים יקרים, במטוסים, באוניות, עם אנשי מוסד ושייטת וסיירת מטכ"ל. אם היה משהו שישראלי ידע, הוא שמדינתו תבוא לחלצו. זה ההסכם. זו הברית. הברית הזאת נפחה את נשמתה, וזה, כנראה, הדבר הנורא ביותר שעולל נתניהו לחברה הישראלית. הדבר הפשוט הזה, הצלת חיי אדם, נקבר תחת תדרוכים, ספינים, פרטים קטנים וחסרי שחר, חוסר אמפתיה עקבי לסבל, וגילויי אמפתיה מזויפים, כמו זו של הזוג האוחז לרגע, לצורכי פוטו אופ מהונדס, בתמונה מטושטשת שבה אפילו פניהם של החטופים לא נראים.
על מה ולמה נפלו מירי כוחותינו המילואימניקים קלקידן מהרי ועידו אביב ז"ל, שני צעירים מקסימים, בהתבוססות במלחמה ארוכה מדי, שיכלה כבר להסתיים. על מה ולמה נחרבו חיי משפחותיהם. 608 חיילים וחיילות כבר נהרגו
על מה ולמה נפלו מירי כוחותינו המילואימניקים קלקידן מהרי ועידו אביב ז"ל, שני צעירים מקסימים, בהתבוססות במלחמה ארוכה מדי, שיכלה כבר להסתיים. על מה ולמה נחרבו חיי משפחותיהם. 608 חיילים וחיילות כבר נהרגו. צעירים שכל חייהם היו לפניהם, רבים מהם נפלו בעת שנלחמו בגבורה כדי "לטהר" אזורים שכבר נשלטים שוב בידי חמאס, שעה שממשלתם יושבת באפס מעשה מדיני. 897 אזרחים, ילדים וזקנים, נשים וגברים, נרצחו באכזריות. 133 חטופות וחטופים מתים בזה אחר זה, נמקים ומעונים. ונתניהו חוגג בוולדורף אסטוריה, מסתתר בבונקר של חברו המיליונר, ופועל בלא לאות לשמר את שותפי הבלהות המאיימים שלו. כלומר את עצמו. היעדר מוחלט של אחריות, גסות הלב ונפש, זלזול ממאיר בחיי אדם ובאחריות המדינה להשיב את מי שעוד אפשר להציל - הם אסוננו.
שלי יחימוביץהאם עובר בו רעד כשהוא רואה את קית' סיגל מתקפל ובוכה מתוך מצולות שביו הארוך, על משפחתו, על חייו, על צלם האנוש שנגזלו ממנו? האם גם הוא חש צמרמורת ואימה כשצפה בירדן ביבס נחטף ונסקל באבנים, וכעת, בשבי, שקוע בסבל אינסופי ובדיכאון עמוק? האם גם הוא, כמו רובנו, מתעורר בלילה שטוף זיעה ומתחלחל מגורלן של החטופות? מה הוא מספר לעצמו כשבכל יום שעובר מתמעטים קלפינו, תנאי העסקה מידרדרים, חטופים מתים, חיילים נהרגים. ספק אם מבעד לקורים העוטפים אותו ומפרידים בינו ובין המציאות, הוא קולט שתחת בדיית "הניצחון המוחלט", ובאחריותו המלאה, מאז השואה לא היה מסוכן כל כך להיות יהודי. בעולם בכלל ובישראל בפרט.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24
