יהודית צמיר, בת 81, תושבת קיבוץ מפלסים שבעוטף עזה. אמא לארבעה ילדים, 17 נכדים ושני נינים ("עוד אחד בדרך"). היא נולדה בברלין ומצאה מקלט במהלך המלחמה במנזר. נשארה לגור בגרמניה לאחר המלחמה ועלתה לארץ בשנות ה-60 לאחר שהכירה את בעלה רן, במהלך ביקור סטודנטים גרמנים בישראל.
1 צפייה בגלריה
yk13909888
yk13909888
"אני קצת חוששת אבל מאוד רוצה לחזור הביתה". יהודית צמיר במרחב מוגן בקיבוץ מפלסים
(צילום: אביגיל עוזי)
הפנייה לפרויקט ביניים על שואה וגבורה יום השואה
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בברלין ב-1943 לקראת סוף המלחמה, ההורים שלי מצאו מקלט בצבא הגרמני — אבא גויס בטעות ונפצע. אחרי שהחלים הגיע למחלקת תקשורת בצבא שבה שירתה גם אמא שלי. אחד הקצינים שם עזר ליהודים. ההיריון של אמא לא היה מתוכנן והם לא יכלו להתחתן, היו להם תעודות מפוקפקות. אמא מצאה בית יתומים של נזירות שהסכימו לקבל אותה איתי אחרי הלידה. בהתחלה קראו לי דונטה — 'מתנת האל' בלטינית. נשארנו שם במשך חצי שנה ואז המקום הופצץ, ובמנזר נאלצו למסור את הילדים למשפחות מאמצות. רק כשהייתי בת ארבע וחצי אמא שלי מצאה אותי.
"ההורים שלי לא התחתנו — הם נפרדו לקראת סוף המלחמה. אבא נשאר במזרח גרמניה והתחתן עם אישה אחרת. ההורים שלי הכחישו את היהדות שלהם, אמא אפילו הוטבלה בכנסייה בשלב מסוים. אבא שלי חי בחלק המזרחי של גרמניה והיה קשה לי לשמור על קשר איתו והכרתי אותו למעשה, רק בשנות העשרה שלי אחרי שהוא ברח למערב גרמניה. הוא תמיד היה שולח לי צעצועים יפים. הייתי היהודייה היחידה בבית הספר ועשו לי מקווה כנערה — מעין הליך גיור מקוצר, כדי להבטיח את היהדות שלי".
yk13909889יהודית זמיר בילדותה
העלייה לארץ: הגעתי לישראל עם קבוצת סטודנטים מגרמניה ובמקרה הגעתי לקיבוץ מפלסים בעוטף, שם גם זכיתי להכיר את בעלי. התחתנו בשנת 1966, נשארנו בקיבוץ והקמנו משפחה".
7 באוקטובר: "באותה שבת ארורה היינו אצל הבן שלנו בכפר שמאי ליד צפת, בעוד שהבן והבת שלנו היו בבית בקיבוץ מפלסים. הקשר שלנו איתם נותק וזה היה מבעית. הם נאלצו להישאר נעולים בממ"ד. למרבה המזל כיתת הכוננת הצליחה לנטרל את המחבלים שחדרו לקיבוץ. אחרי יומיים ב-9 באוקטובר, כשנתנו לנו להיכנס הביתה כדי לקחת דברים, כל מה שלקחתי זה מחשב והארד דיסק. זה מיד הציף בי את הזיכרונות מהילדות כשהבית שלנו נהרס. המראות בקיבוץ היו קשים, הרבה מכוניות שרופות על הכביש הסמוך, נהרגו המון אנשים שברחו מהמסיבה ברעים. למזלנו מהקיבוץ אף אחד לא נפגע בזכות כיתת הכוננות — הרבש"ץ לא הסכים שהנשקים יישארו בנשקייה ובנה להם מקום מיוחד בבתים. זה היה הנס של מפלסים".
החזרה הביתה: "בעלי רן ואני ואני מאוד רוצים לחזור כבר לבית שלנו במפלסים. אני עדיין קצת חוששת אבל זה הבית היחיד שיש לי ואני לא מתכוונת לבנות חיים חדשים בגילי. גם שני הילדים שלנו שחיים בקיבוץ עם המשפחה שלהם מתכוונים לחזור למרות החששות. פינו אותנו למלון דן אכדיה בהרצליה – הרבה מהקהילה שלנו עדיין שם, הילדים במסגרות גן ובית ספר באזור. חשוב לי לציין את היחס הטוב שקיבלנו מעיריית הרצליה וצוות המלון. מה שהמדינה לא עשתה עיריית הרצליה עשתה עבורנו. הפינוי שלנו בהתחלה בכלל היה עצמאי — ברחנו על נפשנו עד שהמדינה התעשתה".
"7 באוקטובר היה פוגרום, אבל לא שואה שנייה. מה שכן דומה לגמרי זה חוסר ההבנה של העולם. בסופו של דבר אנחנו שוב לבד וצריכים לעזור לעצמנו"
אז והיום: "7 באוקטובר היה פוגרום, אבל לא שואה שנייה. השואה של הנאצים זה משהו בממדים אחרים לגמרי. המטרה של מחבלי חמאס הייתה חד-משמעית לרצוח יהודים, אני כמובן לא מזלזלת בחומרה של מה שאירע בעוטף בשבת השחורה, אבל בעיניי המילה שואה מתייחסת רק למה שקרה בתקופת הנאצים והפתרון הסופי. מה שכן דומה לגמרי זה חוסר ההבנה של העולם. בסופו של דבר אנחנו שוב לבד וצריכים לעזור לעצמנו.
"השנה היה לי חשוב יותר מתמיד להשתתף במצעד החיים בגלל מה שקרה ב-7 באוקטובר ואני שמחה שפנו אליי מקרן מנומדין. זה לא קל לי, במשך שנים לא רציתי להגיע לאדמת פולין ובוודאי לא למצעד החיים באושוויץ. אבל עכשיו הבנתי שדבר כזה נורא יכול לקרות לנו אפילו במדינה שלנו. השנה יותר מתמיד צריך להזכיר לעולם שוב ושוב שהאנושות לא השתפרה מאז מלחמת העולם השנייה. אמנם המונח 'שואה' שמור לנאצים, אבל הגרעין של שנאת היהודים לצערי עדיין קיים. גם בעלי יגיע למצעד".