מצעד האיוולת המדיני והביטחוני שהוביל את ישראל ל-7 באוקטובר לא רק שלא נעצר שם, הוא התעצם לכדי שיח חירש ועילג המורכב בעיקרו מסיסמאות חלולות: "הניצחון המוחלט" ו"רפיח עכשיו!" מחד, ומנגד השחרה אוטומטית של כל התנגדות מנומקת להסכם הפסקת אש והשבת החטופים והחטופות בתנאים קשים מאוד. אין סימטריה בין הצדדים, אבל יש דמיון.
עם זאת, נדמה שקיים קונצנזוס פוליטי ותקשורתי סביב התנגדות לסיום המלחמה. לפי כל הדיווחים, אין הבדל מהותי בסוגיה בין ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט לעומת השרים גנץ ואיזנקוט. ארבעתם מייצגים ציבור גדול מאוד, ייתכן שאפילו את רוב האזרחים והאזרחיות. אין משמעות מיוחדת לשאלת המניע מאחורי העמדה, האם זה אינטרס פוליטי, תפיסה ביטחונית או שילוב של שניהם: התוצאה היא הכתרת מצב של סיום המלחמה (בין אם באופן מיידי או לאחר הפסקת אש) כתבוסה היסטורית, משגה אסטרטגי ובעצם חטא שאין עליו כפרה.
ראשית, המיתוג של סיום המלחמה באופן הזה הוא הצלחה מסחררת של ראש הממשלה, למרות שכל עילת קיומו הביטחונית נמחקה לכאורה בריח המוות של 7 באוקטובר. מאותו יום אין יותר "מר ביטחון", ובכל זאת נתניהו הצליח (כשם שהאופוזיציה נכשלה ועיתונות המיינסטרים התקרנפה) לכלוא אותנו במערה אפלטונית, שבה הדילמה היא "הפסקת המלחמה או הפסד". בפועל, אין "ניצחון מוחלט", ואחרי כישלון כל כך נורא ספק אם יש "ניצחון". יש התאוששות מרשימה, הקרבה מרגשת, אורך רוח מעודד, הפגנת כוח אדירה והרס עצום. לפי די והותר מומחים ומומחיות, ספק אם כיבוש רפיח ישנה את המשוואה, ושווה את חייהם של החיילים והחטופים והחטופות שימותו בדרך. במובן הזה, גם התקרית הקשה מאוד בכרם שלום היא כאב עצום אך חלק ממהלך המלחמה.
לעומת זאת, סיום המלחמה הוא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לטובת השיקום שהמדינה זקוקה לו הרבה יותר מתמונות של לוחמי צה"ל ברפיח. מעל הכל, השבת החטופים והחטופות היא לא "הפסד" אלא חובה מוסרית ראשונה במעלה, אך ישנם שיקולים נוספים: סיום ההתכתשות בצפון ויצירת תנאים להשבת התושבים והתושבות, האצה של חקירת המחדל בכל המערכות והדרגים, התאמת הכלכלה לצרכים החדשים, תיקון יחסים דיפלומטיים כדי למנף בריתות חדשניות, וכן, גם הרגעת הרוחות בקרב אומה מוכה, חבולה, קרועה, מדוכדכת ומאוד מותשת. נבחרי ציבור וגנרלים, שנעים בכלי רכב משוריינים ובאים במגע רק עם קהל נוח ומסונן היטב, לא מבינים את המחיר הנפשי של האוכלוסייה ואת הריבית שהוא צובר. כוכבי וכוכבות טלוויזיה, שפרנסתם תלויה באקשן מכל סוג וחלקם מפחדים מקללות כגון "יפי נפש", לא מספיק משקפים אותו.
גם לתומכי ותומכות הסיום יש מחויבות: לשים את עצמם בנעליים של בעלי ובעלות הדעה האחרת, לשאוף את החרדות העמוקות והטבעיות שלהם, להכיר בטעויות גסות שנעשו על חשבונם
אלא שגם לתומכי ותומכות הסיום יש מחויבות: לשים את עצמם בנעליים של בעלי ובעלות הדעה האחרת, לשאוף את החרדות העמוקות והטבעיות שלהם, להכיר בטעויות גסות שנעשו על חשבונם. בין המתנגדים להפסקת המלחמה יש כאלה שהזהירו במשך שנים מפני התעצמות חמאס, התריעו מפני הזלזול ביכולות ובעיקר בכוונות של האויב, ובוודאי שאיבדו את היקר להם מכל. עמדתם, ככל שהיא עומדת בעיקרון תום הלב, היא לא צימאון דם ברברי או פנאטיות דתית, כשם שהדרישה לסיים את המלחמה כעת היא לא רפיון ותבוסתנות. זה לא "ביחד ננצח" או קשקוש סנטימנטלי אחר, אלא כלל הזהב היהודי בניהול ויכוחים קשים ונוקבים: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.05.24
