לתושבי שדרות נמאס. רק לפני כמה חודשים הם שבו הביתה, אחרי תקופה ארוכה שבה חיו כפליטים במרכזי הפינוי שנפתחו עם פרוץ המלחמה, אך בימים האחרונים נראה כי המציאות לא ממש השתנתה: ירי הרקטות הוא עניין כמעט יומיומי - והתסכול גדול.
"אי-אפשר אפילו לומר שחזרנו ל-6 באוקטובר. חזרנו לתקופה של לפני עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן", אמר אופיר ממן (39), נשוי ואב לשלושה ילדים, שחזר לא מזמן לשדרות לאחר שפונה עם משפחתו לאילת. "אנחנו הולכים אחורה במקום קדימה. כל יום יש פה מתקפת רקטות וכל הגורמים ממשיכים כאילו לא קרה כלום. פיקוד העורף אפילו לא משנה הנחיות. זה מצב לא הגיוני. באזור אחר בארץ זה לא היה קורה. אנחנו כמובן מחזקים את כוחות הביטחון ואת חיילי צה"ל היקרים, אבל זה מעלה את השאלה מדוע יצאנו למלחמה אם היא לא מובילה לשום שינוי".
אזעקה בשדרות ביום העצמאות
(צילום: טליה ניאזוב, לירן אומיד)
התושבים שאיתם דיברנו מודים כי לא השלו את עצמם שבאזור ישרור שקט מוחלט, אבל מטחים בלתי פוסקים אחרי יותר משבעה חודשי מלחמה – זה כבר לא תסריט שצפו. מאז שהם שבו, המצב הולך ומחמיר. בעוד שבחודש פברואר נשמעה אזעקת צבע אדום פעמיים, במרץ זה קרה כבר ארבע פעמים ובאפריל חמש. החודש היה צבע אדום ב-6 במאי, ומתחילת השבוע – לא פחות משבע פעמים. ביום ראשון נשמעו שתי אזעקות צבע אדום תוך שעה בשעות אחר הצהריים, ועוד אחת לאחר צפירת יום הזיכרון. ביום שלישי שוב היה צבע אדום, ואתמול זה קרה שלוש פעמים נוספות.
בעיר התעוררה אתמול מחאה של הורים, בעיקר לילדים קטנים, שדורשים מראש העיר אלון דוידי להורות על סגירת מוסדות החינוך. ההורים הודיעו כי גם אם הוא לא יעשה זאת, הם לא ישלחו את ילדיהם לבתי הספר והגנים כבר היום.
"לא הגיוני שנשלח למסגרות חינוך את הילדים שלנו כשאנחנו במצב הזה", אמר ממן. "העזתים, חמאס, יודעים היטב מה אנחנו עושים, מתי יש לימודים ומתי לשגר רקטות. אי-אפשר להמשיך בצורה הזאת. מישהו צריך לטלטל את המדינה, ולכן אנחנו לא נשלח את הילדים ללימודים".
אולגה תושבת שדרות מזה 20 שנה ואמא לשלושה ילדים, חזרה לפני שלושה חודשים לשדרות אחרי ארבעה חודשי פינוי. הילדים שלה פוסט-טראומתיים, וירי הרקטות מחמיר את מצבם. "חזרנו לחיים תחת מתקפה", היא אמרה. "הילדים בחרדות כל הזמן. הם לא ישנים במיטה שלהם לבד, רק איתנו, כל הלילה. הם לא יוצאים לגני שעשועים וכל פיצוץ מקפיץ אותם. יש לנו בבית חצר גדולה עם דשא, ואפילו לשם הם מפחדים לצאת. הם הכניסו את השערים לתוך הבית ומשחקים כדורגל בסלון. זה נראה לך הגיוני?".
במרכז החוסן של שדרות עובדים במתכונת מלאה ובמלוא המרץ. הפניות לסיוע נפשי רבות והתורים גדלים. "העובדה שהתושבים מרגישים שהם חזרו למקום לא שקט העצימה עוד יותר את הלחץ", סיפרה עובדת במרכז החוסן. "יש המון פניות, גם של תושבים שכבר מטופלים ומצבם החמיר. הם מרגישים מרומים. אחרי שעברו כל כך הרבה מאז 7 באוקטובר הם בחרו לחזור לגור בעיר מתוך אמונה שיהיה שקט, אך המלחמה עדיין נמשכת. אנשים מרגישים שהסיפור שהם סיפרו לעצמם והרגיע אותם זמנית היה לא מציאותי, וזה מטלטל אותם ומעורר אצלם הרבה מאוד שאלות. בשביל להחלים, הם צריכים שקט שנמשך זמן ארוך. זה לא המצב עכשיו. אי-אפשר להחלים כשכל יום נשמעות אזעקות. יש לנו מעל 50 חדרי טיפול, 150 מטפלים שעובדים סביב השעון, ועדיין רשימת ההמתנה בלתי נגמרת".
יעל טייר, תושבת שדרות, מציגה זווית שונה. "אני מאוד מזדהה עם הכאב של האנשים, אבל מסתכלת על המצב בצורה אחרת. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם המצב עד שנביא את הניצחון. לחמאס יש סבלנות? אז גם לנו צריכה להיות סבלנות. חייבים להמשיך להילחם בהם. בסוף החיילים שלנו ינצחו, אין לי ספק, אבל הם צריכים לדעת שאנחנו כאן בעורף חזקים".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.24
