שיעור יקר ערך בתורת המשפט מקבלת החברה הישראלית כשהיא עוקבת אחר התנהלות תביעות חרבות ברזל בבתי הדין הבינלאומיים בהאג. היא לומדת על הפער שלעולם קיים בין משפט לבין צדק, גם אם השופטים יחזרו בהכרעותיהם שוב ושוב על סיסמאות כגון "השופט מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט ולעשות משפט שיהיה צודק". היא מבינה שמערכת המשפט היא מערכת כוחנית שמייצגת אינטרסים שלא פעם מוסווים מעיני המתדיינים - כפי שהודה פעם החכם בשופטי ארה"ב, לרנד הנד, שאמר: "כמתדיין הייתי פוחד מהליך משפטי יותר מכל דבר אחר, מלבד אולי ממחלה וממוות". והחשוב ביותר, גם החסידים השוטים ביותר של דת המשפט לא יוכלו להתעלם מכך שהתביעות מוכיחות עד כמה "החוקים דומים לקורי עכביש: החלשים נלכדים ברשתם ואילו העשירים והחזקים קורעים אותם" (אנכרזיס).
תובנות אלה מקבלות משנה תוקף כשמכירים את הצהרות המשפטנים שהקימו את בתי הדין בפרט ואת המשפט הבינלאומי בכלל. השאיפה הייתה לא רק לעשות צדק אלא גם להבטיח את השלום העולמי ולהביא קץ למלחמות! באמת. בשנות ה-50 פירסמו ענקי משפט רבים ספרים ומאמרים שהבטיחו כמו כל מלכת יופי ממוצעת "שלום עולמי באמצעות המשפט". זו הייתה ההבטחה ומה שנראה לנגד עינינו כעת הוא שוברה המחולל. לא רק שבתי הדין האלה לא עושים צדק, הם גם מרחיקים את השלום.
כשהתובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי כורך את ראש הממשלה ושר הביטחון הישראלים יחד עם מנהיגי חמאס בגין פשעי מלחמה, הוא מסייע להמשך המלחמות בעצם ההשוואה בין מי שעשה פשעים נגד האנושות ובין מי שמבקש להתגונן מפניהם. בין אלה שמשתמשים בילדיהם כמגנים אנושיים בבואם להרוג ילדי אחרים לבין אלה שעושים כל שביכולתם כדי להגן על כל הילדים, שלהם ושל אויביהם. אכן, כשאתה מונע מקורבן להגן על עצמו, אתה מעודד תוקפנות, לא שלום. וכשאתה לא מבחין בין שני הצדדים אתה מלמד שאתה מבקש דבר אחד: לא צדק אלא שקט. שקט שיאפשר לסדר העולמי הנוכחי להמשיך ולהתקיים.
גם זה לא מפתיע. המשפט תמיד היה כלי של בעלי הכוח להשליט את השיטה שמשרתת אותם. זה נכון במשפט האישי (נגד הנשים), במשפט הפנים-מדינתי (נגד המוחלשים) וגם במשפט הבינלאומי. "החוק הבינלאומי חל על הכל, אף אחד לא מעל החוק", אמר כרים חאן, התובע בהאג, וכמו שכח מה שקרה כשקודמתו בתפקיד ביקשה לפתוח בחקירה על פשעי מלחמה (לרבות עינויים באתרי מעצר סודיים) שעשתה ארה"ב באפגניסטן. שופטי בית הדין זרקו אותה מכל המדרגות בעקבות איומי הנשיא טראמפ לפעול נגדם, וזה לא המקרה היחיד. מתברר ש"אף אחד לא מעל החוק" מתייחס רק למי שנעדר כוח, כמו ישראל במצבה הנוכחי כשהממשל האמריקאי הסיר ממנה את ההגנה רבת השנים שהוא נתן לה. זו גם הסיבה שישראל התנגדה מראש לסמכות השיפוט של בית הדין הבינלאומי וסירבה להיות חברה בו.
כשהתובע הראשי כורך את נתניהו וגלנט יחד עם מנהיגי חמאס בגין פשעי מלחמה, הוא מסייע להמשך המלחמות בעצם ההשוואה בין מי שעשה פשעים נגד האנושות ובין מי שמבקש להתגונן מפניהם
כאן מצוי שיעור נוסף לציבור הישראלי, שבשנה שקדמה ל-6 באוקטובר למד בעל כורחו קורס מזורז במשפטים במסגרת המאבק חסר-האחריות שניהלו קבוצות אינטרס על הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית. בניגוד למה שטענו אלה שביקשו לתת עוד כוח לבית המשפט העליון בטענה שהוא השכפ"ץ מול האג, מסתבר שאת השכפ"ץ האמיתי לצה"ל ולישראל מספקת וושינגטון. לא בגלל "עצמאות מערכת השיפוט" שלא קיימת שם, אלא בשל האימה שעוצמתה מטילה על האג.
ועדת החוקה, חוק ומשפטצילום: יואב דודקביץ'
עד כאן השיעור. כמטלה לבית מתבקשים הקוראים לענות על השאלה כיצד ראשי המדינה מואשמים בפשעי מלחמה בעוד שבכירי צה"ל, המבצעים לכאורה, לא - וזאת בניגוד למקביליהם בחמאס. רמז: זה לא קשור לצדק אלא לחיבורים לאליטת הביטחון והנשק בוושינגטון.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.24