מי מנקה בסוף. "אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו", כתבה המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה. "מישהו חייב להדוף את עיי החרבות אל צידי הדרכים, כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים… זה איננו פוטוגני ומצריך שנים ארוכות. כל המצלמות נסעו מכבר למלחמה אחרת… מישהו ומטאטא בידו עוד נזכר איך היה. מישהו מקשיב ונד בראש שלא נתלש…"
תמונות רעות לשני צדדים. תינוקות בלי ראש. ילדים שרופים. התמונות הכי רעות שיכולה לייצר האנושות מגיעות משני הצדדים. גם מהצד שלנו. "זה מחיר המלחמה", אומרים הפרשנים המעונבים, לצד "איפה העיניים שלכם היו ב-7 באוקטובר?" כתגובת מרשתת לסלוגן הוויראלי "כל העיניים על רפיח". שתי האמירות האלה לא יחזירו את הילדים השרופים. את התינוקות המתים. גם לא את החטופים, ובטח לא ישמרו על הילדים החיים. ילדים בטראומה, משני הצדדים, לא תמיד גדלים להיות אנשים חפצי חיים. חורבן והרס מובילים לעוד חורבן והרס. זו לא עמדה פוליטית, זו ההיסטוריה.
של מי הניצחון. זו גם לא עמדה פוליטית לצהול מתמונות של אזרחים עולים באש ברפיח. זה בטח לא ימני, בטח לא פטריוטי, ובשום אופן לא יהודי. ההתייחסות לישראלים שמזועזעים מהרג בלתי מעורבים בעזה כאל עוכרי ישראל וקיתונות הרפש שנשפכים ברשתות על מי שמעז לתהות לאן כל ההרג הזה מוביל - מוכיחים שהקיצונים ניצחו. אלה שמדברים על עליונות יהודית ואלה שמטיפים למחיקת היהודים מהמפה. הם לא עומדים באותה שורה (למורת רוחו של התובע בהאג, שמבקש להציב את ראש הממשלה באותה שורה עם יחיא סינוואר), אבל הם בהחלט מרוויחים מהשנאה היוקדת. ביום שבו נהפוך לקבוצה שמחלקת סוכריות ברחובות כשקבוצה אחרת נשרפת - אפשר לסגור את הבסטה.
המציאות מורכבת. מה יוצא לנו מלהיות אנשים שלא יודעים להחזיק בדעות מורכבות? שלא יודעים לומר "הרג ילדים ברפיח זה דבר נורא" בלי להמשיך את המשפט ב"אבל הם התחילו" או בהוכחה שהלב מדמם על מתינו וחטופינו? האם כבר אסור להרגיש, או לומר בקול, שצריך למוטט את שלטון חמאס, אך לא במחיר החטופים וכל כך הרבה בלתי מעורבים? הדרישה הציבורית הזו לאמת אחת שאסור לערער עליה היא לא רק אינפנטילית, אלא מסוכנת. היא לא רק משרתת את הנרטיב האנטי-ישראלי בעולם, היא גם מאיימת עלינו כחברה. צנזורה על רגש בימי מלחמה זולגת לכל תחומי החיים - גם בימי רגיעה. באחד מהסרטונים הקשים שרצים ברשת (ופחות בחשבונות ישראליים) רואים ילד עזתי ברפיח צורח מול אביו העולה בלהבות. פעם, מראות מלחמה היו נשארים עמומים, רחוקים, סיפורים שאיתם חוזרים חיילים, גברים אמיצים שלא מדברים. הפעם לכולם יש יכולת להיישיר מבט. ההורה ההוא, שעלה בלהבות, לא יחזיר ליתומי הטבח של 7 באוקטובר את הוריהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.24
