מנהרות ארוכות שלא נגמרות פורעות את שנתי. הן מתעוררות בלילות, ואני שם, צועק לחיילים שמדברים בעברית ומתחנן שיבואו להציל אותי. טלי אשתי מתעוררת בבהלה, מניחה עליי יד בניסיון להרגיע, והצעקות ממשיכות ומתגברות. חולפות כמה דקות עד שהנשימה חוזרת לקצב רגיל, העיניים נפקחות ואיתן ההבנה שסיוט לבנון עוד מתקיים בי ובועט במלוא הכוח.
באוקטובר 82' גויסתי למילואים בלבנון כמפקד מצ"ח צור. התמקמתי עם חייליי בבניין על הציר שבין צור לצידון. ב-11 בנובמבר, בסביבות שבע בבוקר, נשמע פיצוץ רב-עוצמה והבניין התמוטט. נקברתי תחת ההריסות פצוע בראשי, בלי יכולת לזוז. הייתי מהניצולים היחידים בפיגוע, שבו נהרגו 76 חיילים.
(צילום: דובי איכנולד, צביקה מאיר | עריכה: חן מרקוביץ')
הסיפור של יובל בזק
(צילום: דובי איכנולד, צביקה מאיר | עריכה: חן מרקוביץ')
לאחר תשע שעות חולצתי ואושפזתי כשנה בבית חולים. מאז חלפו 42 שנה שבהן אני מדמיין את רגע החזרה שלי למדינה השכנה מצפון שבה הייתי הכי קרוב למוות. הדחקתי את האירוע, את הזעקות לעזרה ואנחות המוות, והתנפלתי על החיים. מאז לא דרכתי בלבנון, והבטחתי לעצמי שיגיע היום שאראה את מטולה מתוך כפר לבנוני.
חודשיים לתוך התמרון בצפון, והדמיון הפך למציאות, והיא אינה דומה לכלום. התלווינו למפקד אוגדה 91, תא"ל שי קלפר, ליום בגזרה שעליה הוא אחראי, ופגשנו את תא"ל במיל' יובל בזק שפיקד בעבר על חטיבת החרמון. השבוע, כשצה"ל השתלט על החרמון הסורי, הוא נשמע מרוצה. "סוריה הייתה משמעותית באסטרטגיה האיראנית להשתלט על המזרח התיכון. נפילתה בידי המורדים היא בשורה לביטחון הלאומי של ישראל".
לתא"ל במיל' בזק ברור שיש לברך על השינויים באזור. "החלשת הציר השיעי הייתה אחת ממטרות המלחמה, ונפילת אסד בסוריה יוצרת תנאים למציאות חדשה וטובה יותר באזור".
עוד לפני סוריה, יש לבנון לחזור אליה. "בשביל מה אתה צריך את זה?" שאלו קרוביי כששישה לוחמי גולני נפלו יום לפני התאריך שנקבע. לא ידעתי מה התשובה, אבל ידעתי שאני לא מסוגל להרפות. כך גם הסברתי לבתי, רוני, שבאה בתחינה, "אבא, אולי בכל זאת תוותר? למה להתגרות במזל?" היא לא התרצתה אבל גם לא השמיעה הגה. "שמור על עצמך, בלי שטויות", חתמה. הבטחתי.
בשם הבן
"תפריט מלחמה".
ככה קוראים לזה בקפה ארומה בצומת כ"ח. קצר, מהיר ובלי שום דבר שמזכיר אוכל. בבוקר הכניסה ללבנון, שהחל מוקדם ובאדרנלין גבוה, צביקה הצלם ואני פוגשים שם את דור המפקדים שמרחיב את הלב בהקרבה למען ביטחון ישראל.
במקביל רצות בראש תמונות מהמילואים במלחמת לבנון הראשונה. הרי השוף, ביירות, ג'וניה, הווילות בְּא-נבטייה. הגוף משחזר את הפחד ממטענים ומהפצצות שנשמעו אז מכל עבר. "אני רוצה רק דבר אחד, שכולנו, אבל כולנו, נחזור הביתה בשלום", אני אומר למפקדים בבית הקפה של ראש הנקרה.
תא"ל במיל' בזק, רמ"ט אוגדה 91, מספר ששנה לפני המלחמה, הוא ומפקד האוגדה, תא"ל קלפר, תיארו אפשרות ריאלית של מתקפת פלישה דומה ל-7 באוקטובר, רק מצפון. שני המפקדים מגולני התריעו שוב ושוב על מחסור בכוחות ותנאים שלא מאפשרים הגנה על הצפון.
"לרגע לא היינו שאננים", אומר בזק. "קלפר ואני הכנו את האוגדה לתרחיש של מתקפת פתע במקסימום האפשרי. התכוננו למציאות איומה, כמו זו שהתרחשה לצערנו בעוטף עזה".
בשבע בבוקר, באותה שבת ארורה, בזק התקשר לקלפר. "הבנו מיד שאם חיזבאללה יפתח גם הוא במתקפה, אנחנו בבעיה קשה. ראינו את הכאוס המוחלט בדרום והתחלנו להתארגן, בלי לחכות לאישורים. גייסנו את האוגדה הצפונית ועלינו מיד לגזרה כדי לארגן קווי הגנה".
בתוך העשייה המרתונית, מקננת בתא"ל בזק דאגה של אב לבנו, גיא, לוחם בגדוד 51 בגולני שלחם בדרום. "בצהריים קיבלתי הודעה מחברו של גיא לגדוד, נועם גניש. הוא סיפר שהייתה להם היתקלות עם מחבלים. נועם נפצע, וסיפר שגיא נלחם לצידו. איכשהו נרגעתי, הבנתי שגיא נלחם, שמעתי על ההיתקלות שהיו בה הרוגים ופצועים, והמשכנו לארגן את הפלוגות של האוגדה. ובזמן שאני בקשר עם היישובים ועסוק בפתיחת ימ"חים, מקננים בי הפחד והחרדה לבן שלי".
"זה לא ייאמן מה שקרה", בזק משחזר בכאב. "ביום שלישי שלפני השבת ההיא, גיא סיפר לי שבגדוד שלהם אין מספיק אפודים קרמיים, אז הם מחליפים ביניהם. ביקשתי מגיא שיבטיח לי שאין מצב שהוא יוצא למשימה בלי אפוד קרמי. הוא נהרג מכדור בודד בהיתקלות מקדימה, בלי אפוד קרמי על גופו".
אני המום מהסיפור על אב שכמעט ניבא את מות בנו, ובזק ממשיך לספר על שעות הערב באותה שבת, כשדיבר עם אחיינו, ארז, גם הוא לוחם מגדוד 51 שבאותה שבת יצא הביתה. "ארז סיפר לי שהיה בלגן נוראי, הרבה חבר'ה נהרגו והוא לא יודע מה קורה עם גיא. החששות שלי התגברו, וביקשתי מקצין השלישות של האוגדה שבה הייתי שיבדוק באופן אישי אם הבן שלי ברשימת ההרוגים. הוא חזר אליי עם תשובה שלילית. שוב נרגעתי, אבל לא לגמרי".
הדאגה לבנו לא עזבה אותו. "תחושות מוזרות לא נתנו לי מנוח", אומר תא"ל בזק. "בתשע בערב קראה לי הרל"שית של קלפר לחדרו. שי הניח את ידו על כתפי ובחיבוק כואב בישר לי את ההודעה הנוראה מכל, 'גיא נהרג ואני מבקש שתיסע הביתה'. זה היה נורא. בדרך התקשרתי לבתי, תמר, קצינה במילואים שגויסה באותה שבת לבסיסה ברמת הגולן, ובישרתי לה שאחיה נהרג. היה קשה. אחרי השבעה חזרתי ללוות את האוגדה".
תא"ל קלפר מכנה את חברו תא"ל בזק "צוק איתן". "הוא אמר לי, 'הבן שלי בכיסופים והוא בסדר', אבל ראיתי שהנפש שלו לא שקטה. לאורך כל אותו היום התעסקנו בארגון האוגדה, לא הבנו את הגודל של המתרחש בדרום. כמה דקות לפני תשע נחתה אצלי ההודעה האיומה מכל, קראתי ליובל ובישרתי לו".
בזק שותק לרגעים, לוקח אוויר לקראת המילים הבאות. "אתמול נהרגו כאן שישה לוחמי גולני. הייתי מג"ד 51, בני היה חייל צעיר בגדוד הזה, וגם חברו הטוב מהשכונה, איתי מרקוביץ', שכולם קראו לו מרקו, היה קצין בגולני. גם ב-11 בנובמבר נהרגו בהיתקלות בלבנון שישה לוחמי גולני, בהם סרן איתי. זה בלתי נתפס. חודש קודם לכן הוא כתב לי, אחרי שסיים קורס קצינים, סיפר שהוא חבר של גיא מהצופים, ושלח לי סרטון שבו העביר לטירונים שעליהם הוא פיקד את הרוח של גיא. התרגשתי מאוד".
תא"ל בזק מנגן את הסרטון שבו נשמע סרן איתי מרקוביץ' ז"ל בשיחה עם פקודיו. הוא מבקש בפניהם להנציח את חברו, ומספר להם עליו: "גיא הוציא מכל סיטואציה את הכי טוב שאפשר. כשהיה חרא, הוא ידע לשים מוזיקה ולעשות את הכיף שלו. כשהיה קשה, הוא היה מרים ראש ואומר איזו שטות. להיות טוב לאנשים, להיות שמח. תעלו חיוך. זה המסע הראשון שלכם, בואו נעשה את זה בשביל גיא".
ההקשבה לאב השכול בשחזור מסלול חייו הקצרים של בנו, מעלה מחשבה על פרשת השבוע שקראנו באותה שבת, פרשת וירא, המוקדשת לעקידת יצחק. שם אברהם אבינו נדרש לניסיון הקשה בהקרבת בנו, ופה עומד אב שישב לכתוב את פקודות הקרב, רקם תוכניות להגנה ולהתקפה, ובמקביל עוקב אחר הקרבות של בנו עד נפילתו.
תא"ל בזק לא דיבר על עקידה ולא על קורבן. בנו, כמו שאר הלוחמים, עשו את המוטל עליהם במלחמה. ההבנה הרציונלית הזו שלו לא מפחיתה את הצער על הפנים, שאומרות הכל.
נפלנו על הדור הנכון
ההגעה לאוגדה עוברת בדרך כורכר שמובילה לאזור מנרה. הקצינה שמלווה אותנו מקבלת הודעה בקשר על "פרש שחור". "כטב"ם", היא אומרת, ומאיצה בנהג להגביר מהירות, כי זו הדרך היחידה להתחמק. האוחז בהגה מבהיר שהדרך הצרה שאינה סלולה לא מאפשרת נסיעה מהירה מדי, ושואל אם היא מעדיפה שניהרג בהתהפכות.
בחלוף האירוע בשלום, הגענו לאוגדה. שם נגלה משרדו של תא"ל קלפר (48), ספרטני וצנוע. הוא ישן על מיטת שדה בחדר המבצעים ומתקלח עם צינור. בשנה האחרונה הוא מנהל את קו ההגנה בגזרה הצפונית.
קלפר יליד כפר-סבא, בוגר ישיבת ההסדר שבי חברון שהתגייס בגיל 21 לגולני. הוא גר עם אשתו אפרת וארבעת ילדיהם בלשם שבשומרון.
בבוקר 7 באוקטובר הוא היה שם, בבית שכמעט לא ראה מאז. "ראיתי את הסרטונים, והדבר המרכזי שעבר לי בראש הוא שחיזבאללה הולך לכבוש את הגליל", הוא אומר. "בשמונה בבוקר הכרזתי על נוהל מלחמה. יובל בזק ואני התחלנו לעבוד, תוך זמן קצר גייסנו שבע חטיבות ופרשנו קווי הגנה במטולה ובראש הנקרה. אולי זו אחת הסיבות שחיזבאללה לא הצטרף למתקפת חמאס".
"קלפר ואני השמענו את דעתנו", מחזק תא"ל בזק, "ולא תמיד קיבלו אותה בכנסים פנימיים. כשאתה מתקשה להשמיע את דעתך, יש ממד של תסכול. אבל כשזה קרה במציאות, מיד נשלפו תוכניות מוכנות ועשינו מה שצריך".
בשנה האחרונה, אומר קלפר, הם הסתדרו עם מה שיש. ניהלו קרב הגנה בזמן שרוב הכוחות נדרשו לדרום, ובמקביל דחקו את חיזבאללה. בין לבין, הוא מקדיש את ימי שישי לתושבי הצפון המפונים, ונמצא שם גם כדי לשמוע את התסכול שלהם ולנסות להחזיר את אמונם בצבא.
בבית שלו הוא כמעט שלא ביקר במלחמה. "אשתי אמרה לי בתחילת המלחמה, 'אל תחזור הביתה עד שתגמרו את העבודה. אני אסתדר, זה בסדר'. אני באמת סומך עליה שיהיה בסדר, אבל לא יודע אם זה יכול להיגמר אי פעם במזרח התיכון. אני חושב שכן".
ספקות הוא מודה שהיו לגבי הדור הצעיר, זה שכונה לפני המלחמה בלעג "דור הטיקטוק" ומאז התגלה בשיא עוצמתו. "כל המערכים שפיתחנו לוו בחשש שהחברה הישראלית והצעירים לא יעמדו בזה", אומר תא"ל קלפר. "ומאז 7 באוקטובר פגשתי רוח בלתי ניתנת לשבירה. עד אחרון החיילים. כולנו הבנו שאין לנו ארץ אחרת ושאנחנו מוכנים להקריב עבורה את היקר לנו מכל. וזה מדהים".
רוח בלתי ניתנת לשבירה הוא מכיר מקרוב. כשכתב שאל אותו במהלך המלחמה, "תגיד, החבר'ה לא נורא שחוקים?" תא"ל קלפר סיפר לו על משפחת אשתו. "הוריו של חמי נרצחו במלחמת העצמאות, בתו נהרגה בתאונת דרכים, בנו סמג"ד בצבא, ואני, חתנו, כאן בגזרה הצפונית. אז כשיתום בן 70 פלוס אומר לי בביטחון מלא שהחברה הישראלית חזקה, והכי לא שחוקה, זה מהדהד בי ואני מחבק את מסקנתו. אז העיתונאי תקע בי מבט שכולו הטלת ספק, ופסק: 'אבל החברה הישראלית שחוקה'. אז אמר".
מאיפה לדעתך מגיעות העוצמות האלה?
"הבנו שזה או שאנחנו פה - או שנהיה בים. יש לי אנשי מילואים שעשו אינספור ימים, פיספסו עבודות, סגרו עסקים, קצינים וקצינות שלא רואים את הבית, וכולנו - ובלי מילים גדולות מדי - מרגישים תחושת שליחות היסטורית. זו הרוח שלנו, והיא חזקה משל חמאס וחיזבאללה".
הופתעת מהרוח הזו?
"אנשי המילואים של 2024 הם לא המילואים של 2006. לא שמעתי קיטור או טענה מהם, להפך. הם אמרו, 'אוקיי, אין שק"שים, אין מספיק רחפנים - אז אנחנו נביא'".
מה אתה יכול לומר על ההכנות שעשיתם למערכה בצפון?
"נערכנו לכיבוש הגליל על ידי חיזבאללה הרבה לפני שפרצה המלחמה. היו לנו תוכניות סדורות, כל מ"פ ידע בדיוק מה הוא הולך לעשות. עשינו המון תרגילים, הצלחנו להכניס חשש מכיבוש לראש של כולם. תקפנו והשמדנו. אבל ההישג המשמעותי של חיזבאללה הוא אסטרטגי, בזה שפינינו את היישובים בצפון. אין פה כלכלה, אין חקלאות, אין אנשים. זה הישג אדיר לאויב, וזה היה מחזה סוריאליסטי של אנשים על מיטלטליהם עוזבים את בתיהם".
האתגר הנוכחי שלו, אומר תא"ל קלפר, הוא למנף את ההישגים הצבאיים שהוא ולוחמיו השיגו, ושתושבי הצפון יחזרו בביטחה הביתה.
כילא וכְּלָיָה
דרך פרצה בגדר החוצצת בין מטולה לכפר כילא אנחנו נכנסים ללבנון. תא"ל קלפר יושב בקדמת הקומנדקר, ואני מאחור עסוק בלתצפת, ומתעכב על הפער בין הפועל במילון למציאות בשטח.
כפר כילא, בנפת מרג' עיון, יושב על גבעות בגובה 700 מטר מעל פני הים, ומטולה פרושה מתחתיו. הכפר היה מעוז של חיזבאללה, שמתחת לבתיו הוקמה רשת מנהרות טרור ומעליהן תיצפתו על כל בית במושבה. ההוא נכנס לשירותים, זאת עוזבת את הסלון, כל תנועה נקלטה בעיני חיזבאללה, שיודע בדיוק למי שייכת כל חלקה. התרחשה כאן היכרות אישית עם שכנים מהצד הישראלי, שהיו למטרות ירי. מראה העיניים מחריד, הלב דופק על מלא.
תא"ל קלפר שומר על קוליות ומנסה להרגיע, ברגע שממנו פחדתי שנים - החזרה ללבנון. אחרי כמה דקות נבלע הפחד בתוך ערנות עוצמתית. לפתע מתקבלת התרעה על "פרש שחור". כטב"ם מעלינו, פעם שנייה. מג"ד שפגשנו בכפר מאיץ בנו, "חייבים לרוץ ולמצוא מחסה".
רצים למבנה סמוך והאדרנלין מוקפץ, וכשהסכנה חולפת הנסיעה נמשכת. אנחנו נעים בתוך מה שהיה פעם כפר שבו אנשים ניהלו את חייהם, גידלו זיתים, הפיקו שמן זית וגם הבריחו סמים, עד שביתם הפך מעוז קשוח של חיזבאללה.
מאז תחילת התמרון הקרקעי בלבנון, ב-1 באוקטובר 24', נכנסו כוחותיו של תא"ל קלפר לכפר, שהיה למעשה מבצר צבאי, השמידו עם חיל האוויר תשתיות תת-קרקע ומחסני אמל"ח, ולא הותירו אבן על אבן. אני נדהם מההרס, מהשממה ומהחורבות. אין כאן בית אחד שעומד על תילו, אין זכר לצמחייה שניזונה מהאדמה הלבנונית לפני עידן חיזבאללה. "בכל גוש אבן מסתתר פסל", אני נזכר בדברי מיכלאנג'לו, ותוהה מה טומן העתיד למקום ואיזו תקווה תפוסל כאן מבין הריסות הבטון וחוטי הברזל החשופים.
"אין להם לאן לחזור, גם אם ירצו", אומר המג"ד סא"ל במיל' חגי ויסבורד מחטיבת המילואים 55. הוא בן קיבוץ כנרת, יותר משנה הוא משרת במילואים. "היה ונגמר".
בירידה מהקומנדקר אנחנו צועדים בכפר שעד לפני חודשיים הילכו בו מחבלי חיזבאללה, בטוחים בעצמם וביתרונם הגיאוגרפי. על השאלה אם כך דמיין את המקום הזה, קלפר עונה, "טוב מראה עיניים, מגע ידיים ורגליים על האדמה, כדי להבין עד הסוף איך כפר הפך ליעד מבוצר. היו כאן אירועי לחימה מורכבים, משגרים כאן כוונו לעבר מוצב נרקיס ומטולה. כבשנו את כל זה, דאגנו להרוס את הכפר הצבאי והוא נראה לגמרי כמו אזור אחרי מלחמה".
בסלון בית שנראה רגיל לגמרי, מכסה ברזל מורם ולעינינו נגלית מנהרה עם חדרים מלאים במזון ובשתייה. הייתה כאן היערכות רצינית, הם ירו למטולה ומיד ירדו למטה לאכול ולהסתתר. "לצד המכות הקשות שחיזבאללה חטף ברמת ההנהגה ושרשרת הפיקוד", אומר קלפר, "יש לא מעט כוחות גרילה שמנסים למצוא את החולשות שלנו ולתקוף. חלק מהאתגר שלנו הוא למצוא אותם".
אני צועד על שברי בטון וחלקי ברזל, וכל צעד הוא אתגר. לא ליפול למהמורה, לא למעוד, בכל זאת, בן 69 עם ברכיים דפוקות. תא"ל קלפר צמוד אליי, מספיק הגנה מרחבית. כמי שמכיר את השטח כמו כף ידו, הוא מצביע לעבר מטולה, אל-ח'יאם, הר דוב, מרג' עיון ותל א-נחאס. אני נדהם מהקִרבה ושואל אם הוא דמיין עד כמה אנחנו חשופים כאן. "כשאתה רואה בעיניים זה תמיד שונה מהדמיון", ענה.
השמש עומדת לשקוע וקלפר מצביע לכוון נבטייה, אנחנו במרחק נגיעה. כך גם הבופור שנגלה בנסיעה ביום בהיר במיוחד. השמש נופלת עליו במראה הכי קרוב לציור, ומאירה גם את בתיה של מטולה. כמה כוזבת יכולה להיות תמונת הגלויה הפסטורלית הזאת. כמה אבסורדי השילוב של היופי, ריח המלחמה, הפחד והמוות.
בין חורבות הבטון בכפר כילא אני צועד בשעת שקיעה בעמק, וברגע סוחף אותי הזיכרון אל מראה השקיעות על הים שראינו ממרפסת הבניין בצור. כבר אז למדנו לחיות בין שני קצוות של הדיסוננס.
בדרכים אני מבחין שבלבנון, בניגוד לעזה, אין כמעט גרפיטי של חיילים שפרקו מועקות על הקירות. ברבע חיוך מעיר תא"ל קלפר שהסיבה לכך פשוטה; פה אין בתים ואין קירות. הוא משדר ביטחון ונחישות, ומשוכנע שכל מה שעשה בשירותו הצבאי – מפקד סיירת, מג"ד, מח"ט גולני – נועד להכין אותו לשנה וחודשיים שעבר כאן.
בניינים וקירות אין, אבל ירח מלא עולה בשמיים. תא"ל קלפר הרבה דברים, אבל הוא לא מתעסק במראות רומנטיים, הוא מדגיש. כולנו מחייכים.
מכה על מכה
ראשי עסוק בתאריכים וסמליותם. נכנסנו ללבנון ב-13 בנובמבר 2024, נפצעתי בלבנון ב-11 בנובמבר 1982. תוך הרהור מתגלה על חומה שמקיפה את הכפר דיוקנו של עימאד מורנייה שצויר על ידי אנשי חיזבאללה. כוחותינו, יש להניח, הם שמרחו את הדיוקן במשיחות צבע אדום.
ופתאום נשמע צחוק הגורל: ב-11 בנובמבר מציינים מדי שנה בחיזבאללה את "יום השהיד", שהוא גם תאריך הפיגוע בצור. השנה הוכר רשמית שעימאד מורנייה היה מתכנן פיגוע מכונית התופת בצור ב-82', שאותה הפעיל אחמד קסיר. לאחר 42 שנות הסתרה וסיפור שקרי של ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, כאילו הקריסה נגרמה מפיצוץ בלוני גז בבניין - יצאה האמת לאור.
הפגישה עם פרצופו של מורנייה מקפיאה אותי. אני מתכופף במושב הקומנדקר כמבקש להגן על עצמי, הגוף מרגיש דברים לפני שהמוח מבין. תא"ל קלפר אומר שהשנה לראשונה "השהיד" הוא המרצח נסראללה, ש"תפס את מקומו" של המרצח מורנייה שחוסל על ידנו בדמשק. בינתיים, איש לא עידכן את קיר הלבנים בתמונת השהיד החדש שהצטרף השנה לרשימת המחוסלים.
אנחנו ממשיכים בדרכנו, ועל קיר בית מנוקב נגלית תמונת קצין צה"ל יפה תואר, עם בלוריתו הבלונדינית, חיוכו המתוק ולצידו ציטוט: "לוחם אמיתי. נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו". מתחת לציטוט נכתב: לזכרו של סרן איתן אוסטר ז"ל.
אני נרעד. הן מהמפגש באדמת לבנון עם פניו המחייכות ומילותיו, והן מהקשר המשפחתי שעליו נודע לי ביום שנהרג, 2 באוקטובר, ערב ראש השנה.
סרן אוסטר ז"ל, בן 22 במותו, היה מפקד צוות באגוז ונהרג בקרב בדרום לבנון. הוא בן דוד של רותם, אשתו של נכדי, אוריה. שניהם היו בטיול במזרח וחזרו ארצה להלווייתו. אחיה של רותם, דולב, שהיה עם איתן בצוות אגוז, טיפל באיתן במהלך ההיתקלות ופינה אותו פצוע על גבו במשך חמש שעות. משניהם למדתי על החבר והמפקד הנערץ שהיה.
ערב כניסתו ללבנון, שלח סרן אוסטר למשפחתו סרטון ובו שיתף כמה קשה לו מראה הצפון השרוף והנטוש. "המשימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה", אמר אז. "אנחנו מוכנים, מגיעים חזקים, אני רואה את זה כזכות היסטורית. אין גאה ממני להוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות".
את דבריו חתם בברכת שנה טובה. שעות אחדות לפני תחילתה, נקבר בהר הרצל. הקשבתי והייתי ריק ממילים. הלב נמעך. לקחתי איתי את זכרו של הקצין המרשים והוא מלווה אותי מאז.
ימים אחדים לאחר מותו של איתן היה אחיו אליק בדרך לבקר בקברו, כשנפצע קשה בתאונת דרכים בירושלים. מכה על מכה, ומה הפשר של כל זה?
הלקח נלמד
במהלך הנסיעה בשטח, מצאתי את עצמי תוהה האם פיגוע מכונית תופת מהסוג שחוויתי בצור יכול להתרחש גם כאן. כמובן שיש אבידות קשות במלחמה ובכל יום נופל עלינו "הותר לפרסום" נוסף, אבל התרשמתי שאנחנו מקצועיים יותר וזהירים הרבה יותר מבעבר.
במפקדה של תא"ל קלפר מקדישים בכל יום זמן להסקת מסקנות ולשיפור. ביום שנלוויתי אליו לא זיהיתי טיפת יהירות או זלזול בביטחון חייליו, רק צדקת הדרך ורצון להיות טובים יותר. זה אומר פחות אבידות ופחות טעויות.
בערב, בכפר כילא, כשמפקד האוגדה אמר למג"ד "בלילה תחליפו בתים. אל תישארו באותו מבנה ואל תגידו 'אבל כל הציוד שלנו כבר שם'", התרשמתי מהערנות שנועדה לשמור על החיילים.
ושוב קפץ לי זיכרון מימיי בצור. הגישה אצלנו הייתה הפוכה מזו של תא"ל קלפר. שמרתי אז על פקודיי שלא ייצאו מהבניין, או שייצאו כמה שפחות ממנו, ובסופו של דבר רבים כל כך נהרגו בגלל שהותם בו. איציק מרדכי, שפיקד אז על אוגדה 91, אמר לי לימים: "זה פשע שנשארתם באותו בניין. אני לא אישרתי לחייליי להיכנס למבנים הקבועים".
בתקופה ההיא כל ההתנהלות נראתה אחרת לגמרי. צור הייתה עולם אחר, עשינו מסיבות בבניין הממשל, ערכנו ארוחות, היינו בתוך מבנה והרגשנו מוגנים. לא במקרה קרא לזה מרדכי "חוות השוטים". לא דמיינו כמה אנחנו חשופים ואיזו טעות הייתה לנהוג כך.
תא"ל קלפר יודע זאת, ולא מאפשר תחושת שאננות של מוגנות. גם כשחייליו רק רוצים לשים ראש ולנוח, הוא דורש שייקחו את השק"ש ויעברו לבית אחר, חשוך, בלי טיפת אור שעלול לזהות אותם על ידי כטב"ם או ארטילריה.
קלפר הפנים את הגישה ומטמיע אותה היטב. סימנתי לעצמי בסיפוק גדול שבכל זאת משהו השתנה לטובה בחלוף הזמן.
הסיוט וצור מחצבתו
עוד לפני הפרידה מהחיילים ומהמפקדים, הרגשתי שליבי יוצא אל אלה שנשארים בקור הלבנוני, בחשיכה מוחלטת ובטח שבלי חימום. חשבתי על חתני, אבי, שכתב לי מהמילואים בלבנון שהוא קורא את ספרו של יו נסבו, "הממלכה", שורה אחר שורה עם סטיקלייט, כי אסור טיפת אור.
קלפר ודור המפקדים תחתיו לא מעגלים פינות כשמדובר בהגנה על חייליהם. מסתבר שאפשר גם לשמור על ביטחון אישי וגם להעשיר את הנשמה בקריאת ספר בתנאים הכי בלתי נוחים. ואולי חווייה של ספר לצד סטיקלייט מעצימה עוד יותר את תוכנו. בהשפעת הרושם שהותירו בי המפקדים, שיתפתי את גדי איזנקוט בתמונה שלי עם יובל בזק, חברו הטוב, ושי קלפר. "יובל איש יקר מאוד, ואני רואה שגם שי איתו", ענה איזנקוט. "אני חושב שהם מהטובים ביותר שיש לעם ישראל".
כשקלפר נשאל מה יהיה, הוא חוזר לנקודת זמן חודשיים לפני פרוץ המלחמה, אז הוחלט על מינויו לראש מטה זרוע היבשה. כשהגיעה השבת השחורה, ביקש להישאר בתפקידו כמפקד עוצבת הגליל. "אני לא עוזב את תפקידי כל עוד יש מפונים", הוא מבהיר. "יש לי מפגשים מורכבים איתם. בהתחלה כעסו עליי כנציג הצבא, שלא יכול לספק להם ביטחון, ובהמשך הכאב שכך. אני מסביר להם שאנחנו באותה סירה. לדעתי, המציאות היום מאפשרת חזרת תושבים".
הערב מגיע, ואיתו סוף הביקור. אמנם היינו בכפרים שיושבים עד שמונה קילומטרים מהגבול הישראלי, אבל המעגל שאני חייב לסגור נמצא בצור, 40 קילומטרים מהגבול. אם כוחותינו יגיעו לשם, אני אומר לקלפר, אני חייב להתלוות אליהם. "כשנגיע לצור אדאג לתאם לך ביקור", הוא משיב.
בדרך הביתה אני שומע בראשי את הדהוד המילים שאמרתי לרוני, בתי, שביקשה ממני להניח את לבנון מאחוריי. "אני רוצה לחזור לצור, להניף שם את דגל ישראל כזיכרון ל-76 הרוגי הפיגוע. משהו מחזיר אותי בכוח לשם. אני מגשש באפלה, אולי אני רודף אחר צללים. דבר אחד אני יודע בוודאות, אני חייב להיות שם. רק אז יסתלקו רוחות הרפאים וייעלמו הסיוטים מהמנהרה".
