בוזגלו.
אולם 38, בית משפט השלום בראשון-לציון, השבוע. מהבוקר, כמו סרט נע, נאשמים באים-הולכים. לכאורי לכאורות של חטאים.
יש פה למשל עורך דין שנאשם בהפעלת מסעדה ללא רישיונות. מכופתר, שיער קצוץ, זיפים. הוא מסביר לכבודו שבא ממשפחה קשוחת יום, ושפתח את העסק למימון הלימודים.
"אדוני, קשה לי לעמוד מולך היום", אומר. "אדוני למען עתידי אני מבקש להימנע מהרשעה", אומר. "אדוני ניסיתי להתנהל נכון", מניח ליד כבודו מסמך. ואז חוזר. נוטל עוד מסמך, מניח ליד כבודו. ושוב.
ואחריו תיק אחר, עבירת משהו ללא היתר. הנאשם, קבלן, יושב מתוח. הלב שלו, שפועם באולם, בום, בום, מפריע לתקתוקי הקלדנית. "אם מרשי יורשע מטה לחמו ייפגע", בא כוחו שעומד זקוף, ידיו מאחורי גבו, מסביר.
עוד רבע שעה איאלץ לצאת, כבוד השופט, כבדרך אגב, מעיר לסובבים. שלושת הספסלים בסוף האולם, שגדושים בנאשמים ובפרקליטיהם, באחת מתרוממים.
משמאלי, עורך דין עם קלסר חום. "לא ייאמן", ממלמל בעמידה. "סליחה, יש פה נכה", אחת ליד קשיש בכיסא גלגלים מעירה. "תגיד לשופט שאנחנו מהבוקר פה", גברת מאחור מפצירה בהוא שלצידה.
"לעניין מתחם העונש", בא כוחו של הקבלן ממשיך, שתי הידיים מאחור הגב.
עורך הדין עם הקלסר החום ממאן להתיישב. "מה הולך פה?", שוב ממלמל. "נו, לך תגיד", הגברת מאחור מפצירה. "סליחה, יש פה נכה", חוזרת ההיא שלידה.
אנחה.
עולם משובש. העם ופרקליטיו, אלו שעל הספסלים באולם 38, דורשים את יומם מבית משפט. רודפים אחרי הצדק.
סביבם, כמה מוזר, לא מנסים למשוך בחוטים – שב"כ, פיקוד העורף, קבינט, יו"ר הכנסת, ממשלה, המועצה הבין-גלקטית – כדי לדחות את הצדק.
ולילה לפני העם ופרקליטיו לא נאמו בטלוויזיה והאשימו את השופטים. לא אמרו שיטה, מסע ציד, כאלה דברים.
וכשהגעתי לבית המשפט, העם לא חיכה בכניסה עם מסכות קורונה, לצידו שרי ממשלה זועפים. מקסימום העם ישב קודם להפוך בקפה שלמטה. לקח לגימה אחרונה. נתן כזאת אנחה. ואז לבית המשפט בצעדים קטנים עלה.
ביביזגלו.
בוקר אתמול, אולם המחוזי בתל-אביב.
תיק 67104-01-20. הנאשם לוחץ יד לחברי כנסת, שרים, סתם תומכים. "תחושה קשה של אי-צדק", מקדים לחרוץ יריב לוין, השר הממונה על המערכת והשופטים. הנאשם לא ממהר לשבת על הספסל לפני שיסתלקו הצלמים.
ואז, תוך כדי שמתחיל בעדות, ואומר "אוקיינוס אבסורד", ושולף פנקס כחול, ומפליג בסיפורים מדינאיים רחוקים – פתק נכנס, והוא יוצא אל הפסקונת דחופה. פה, בניגוד לאולם 38 שבראשון-לציון, כבוד השופטים הם שבממתינה.
הנאשמים.
הוא אומר שחיכה שמונה שנים לזעוק את האמת. אבל האמת שגם אנחנו חיכינו. זה לא רק הוא, מנהיג מדינת היהודים, שבמשפט. אומה שלמה נגררה אחריו. וגם לנו יש אמת.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןלא קיבלנו סיגרים חינם. ולא שמפניות ממיליארדר. אבל כולנו איתו כאילו נאשמים. כבר שנים שבגלל החזית הזו שלו – חיינו מסוחררים. במהפכה משפטית, במלחמות יהודים ואויבים. רק שלנו, לעומת ההוא שסוף-סוף החל להעיד, אין פרקליט צמרת שיטען לרדיפה כמו בצפון-קוריאה. לנו אין חבורת פוליטיקאים שמגוננים. עינוי הדין שלנו, עינוי דין המציאות, נסחב שנים.
על הספסל, ליד ההוא שמקבל פתקים, לא מצאו לנו פינה. בשבילנו אין שופט שישמע. סליחה, הוא חייב לצאת בעוד רבע שעה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.12.24
