קיבוץ בארי, שספג את אחת המכות הקשות ביותר בטבח 7 באוקטובר, מתחיל לפנות את הבתים במרכז הקיבוץ שנפגעו במתקפה הקטלנית, כחלק מתוכנית שבה עתידים להרוס כשליש מהבתים בקיבוץ. אך בין ההריסות – הזיכרונות נשארים. לקראת הריסת הבתים ביום שני, המשפחות שמבנה 109 מסמל עבורן הרבה יותר מרק קירות, מספרות על מה שאבד לנצח ועל כוחות הנפש שדרושים כדי להתחיל מחדש.
יחידת עוקץ מחלצת משפחות מבארי ב-7/10
"כאן היה הסלון", אומרת מור גודארד השרוני על בית 109/1, כשהיא מצביעה על ערימת פיח ולבנים. החדר היחיד שנותר עומד הוא הממ"ד, שבו הסתתרה עם ילדיה יותר מ-10 שעות בזמן שמחבלים ניסו לפרוץ פנימה והציתו את הבית. "נכנסנו לממ"ד ואפילו לא הספקנו לעשות פיפי", היא משחזרת. "ב-11:00 אנחנו שומעים ריצה מטורפת בבית. סימנתי לילדים להיות בשקט. המחבלים ניסו לפתוח את דלת הכניסה לממ"ד, קפצתי על הידית והחזקתי אותה עד שהם ויתרו. הילד שלי אמר לי 'אמא, הצלת אותנו'".
הקלטה מהרגע שבו מור וילדיה חולצו ע"י כיתת הכוננות
כשהמחבלים החלו להצית את הבית, "העשן התחיל לחדור פנימה. הבנתי שאני לא יכולה לראות את הילדים שלי נשרפים חיים. ברגעים האחרונים יובי (יובל וייס, חבר כיתת הכוננות – רג"ש) חילץ אותנו", מספרת מור, שהוריה נרצחו וגופתו של אביה, מני גודארד ז"ל, עדיין מוחזקת בעזה. "אני לא מסוגלת להמשיך הלאה עד שיחזירו את אבא לקבר ראוי. כולם שואלים אותי אם אחזור לבארי, ואני עונה: איך אפשר לחשוב על חיים חדשים כשהחטופים עדיין בעזה? רק כשיחזירו את אבא שלי ונקבור אותו נוכל להתחיל להשתקם. שכולם יזכו להתחבק עם המשפחות שלהם, וכשמי שאיבד את היקר לו מכל יוכל לקבור אותו בצורה ראויה".
על הרס הבית אומרת מור ש"למרות איך שהמקום נראה, זה עדיין מרגיש כמו בית. היום פתאום יש לי מועקה. אולי אחרי יותר משנה אני מתחילה לעכל את מה שקרה כאן. אני שמחה שהורסים אותו. הגיע הזמן, וזה בסדר".
ב-7 באוקטובר אלי כרסנטי (94) כמעט נחטף בפעם השנייה בחייו, 50 שנה בדיוק אחרי שנפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. "כשהמחבלים פרצו לבית ניסינו להתנגד, אבל זה לא עזר", הוא מספר בשקט. "הם השאירו אותנו עם שומר – איש מבוגר שלא לבש מדים של מחבל. הבנתי שהוא לא שייך להם לגמרי, אז התחלתי לדבר איתו. אני לא חזק באנגלית וגם הוא לא, אבל דיברנו קצת. אמרתי לו שאני לא יכול ללכת הרבה כי אני מבוגר. בסוף הוא לקח את המטפלת שלי וניסה לחטוף אותה לעזה, אבל היא חזרה בסוף כי לא היה להם מקום ברכב".
המחבל הוציא את כרסנטי לדשא בחוץ, בזמן ששרפו כליל את ביתו, בית 109/2, וכל הזיכרונות שבו אבדו. "זה לא הקירות שחשובים לי, אלא כל מה שהיה בתוכם", הוא אומר, ומיד מוסיף ש"במצבים כאלה, כמו במצרים, אין טעם לשקוע בתחושות. צריך לשמור על קור רוח ולראות איך אפשר לפעול. אני לא חושב יותר מדי על הבית שלי, לאנשים בצפון אין לאיפה לחזור, אני אקבל דירה אחרת מהקיבוץ. רק זה שנשארתי בלי כלום הפריע לי. יצאתי בערב עם הצבא והייתי רק עם מכנסיים קצרים וגופייה – וזהו. זה כמו חלום".
כרסנטי איבד במתקפה את בתו מעיינה ובן זוגה נח, וגם את אשתו לשעבר שושנה. "אני משתדל לא לברוח מדברים קשים, אבל גם לא לתת להם להיכנס עמוק כי אז אי אפשר לחיות", הוא מסביר. הייתי רוצה שיהיה שלום. אני מאוד עצוב על המצב שקורה בארץ. אני מחכה שייגמר הכל ושנוכל לחזור לבארי, בלי שיהיה צבע אדום כל חצי שעה".
מרדכי נווה ז"ל (76) היה בביתו בבארי כשהחלה המתקפה, ובמקום להסתתר בממ"ד יצא בקלנועית שלו לביתה של בת זוגו, יונה פריקר ז"ל. בדרך הוא נורה על-ידי מחבלים, אבל המשיך לנסוע. שני חברי כיתת כוננות זיהו אותו ולקחו אותו לממ"ד של בית 109/4 שהיה ריק ובשיפוצים, כדי לטפל בו.
בנו דותן מצביע על כתם הדם של אביו שנותר על הקיר ומספר על רגעיו האחרונים. "כעבור שעה וחצי-שעתיים הוא התאושש, אבל המחבלים הסתערו עליהם בסוף וחברי כיתת הכוננות נסוגו. הוא לא הצליח לברוח ונורה למוות. לא זכיתי להיפרד ממנו כמו שצריך". דותן הוסיף כי "זה קשה לדרוך פה, אבל אני מרגיש שייכות למקום הזה. זה רק או פה או הקבר – ומה שפה כבר לא יישאר. אני בתחושה מעורבות. ינקו את הדם מהקיר, ליטרלי, ויהיה אפשר להתקדם קדימה. מצד שני הולכים ומתמעטים המקומות שקשורים אליו, וזה קצת מרגיש כמו מחיקה של הסיפור שלו. קשה לי לחשוב על תקומה כל עוד יש לנו חטופים בעזה ואנחנו לא מרגישים בטוחים. 7 באוקטובר עוד לא הסתיים ואנחנו לא יכולים לחשוב על תקומה".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
