גם ההודעה בדבר מותם של ארבעה לוחמים לא שינתה את לוח השידורים המבדר של מוצאי שבת. בערוץ 12 לא הפסיקו לשיר, פשוטו כמשמעו. בערוץ 13 ראו אנשים שמנסים "לשרוד" בג'ונגל בשביל כסף, שזה לא פשוט, אבל עדיין יותר נוח מאשר לשרוד בג'ונגל של עזה בשביל הזכות לא לחזור הביתה בשקית. "הַרְגִּיעוּ בְּעֶצֶם עֲסִיסִית אֶת הַכְּלָבִים הַנַּבְחָנִים", דרש המשורר ו. ה. אודן בשיר המפורסם "בלוז ללוויה" (נוסח עברי: תלמה אליגון-רוז). אודן רצה שהכלבים יסתמו כדי שבני ובנות האדם יוכלו לשקוע בשקט הנורא של עולם שעצר מלכת. בישראל כבר די ברור מהי העצם, ואת מי היא מדוממת.
בשיאו של העשור הישראלי האבוד, שהתחיל בבחירות 2019א' דרך שנות הטירוף של המערכת הפוליטית ומחדל 7 באוקטובר והסיום שלא נראה באופק, התקופה הנוכחית מתברגת בצמרת מצעד האיוולת. כתבים צבאיים, כתבים פסיאודו-צבאיים ופסיאודו-כתבים מספרים על "הישגים משמעותיים" בעקבות הכניסה השלישית, הרביעית או שמא השלישית וחצי לאזורים שכביכול טופלו לפני חודשים. עוד ועוד בתים מתמוטטים ונפשות מתרסקות. המשפחות שיש להן מזל "רק" איבדו את היום והלילה מרוב דאגה, כי אולי תכף יגיע תורן לעלות בגורל. ומכיוון שזה אירוע ללא סוף, מהביטוי "טבלת ייאוש" נמחקה המילה "טבלת".
אבל מה שנורא באמת הוא, שבכל הזמן הזה הונחלה במיינסטרים התפיסה שאין ברירה אחרת. מאליו מובן, שאפילו מחקר חדש שטוען כי מספר ההרוגים וההרוגות האזרחיים ברצועה הרבה יותר גבוה ממה ששוער עד כה (כ-65 אלף, רובם נשים, ילדים וגברים מעל גיל 65), לא יחדור את שכבות העצב והזעם; אך מתברר שזה גם לא מספק את הכמיהה ל"ניצחון". גם העיקרון הבסיסי שדורש את החזרתם של כמה שיותר חטופים וחטופות בחיים, אחרי שהמדינה כשלה מלהגן עליהם, מוטל בספק עצוב. לפי מספר דמויות רבות-השפעה, הבעיה היא בכלל שמציגים בגדול מדי את תמונתה של לירי אלבג האומללה. והנה, אפילו הרגישות הישראלית המפורסמת לחיי חיילים התפוגגה אי שם במעלה הדרך.
יש להכיר בכך שככל שהלחימה מתארכת, גם מתבצעים מעשים שלא ייעשו. אומה נורמלית, חפצת חיים שהם לא רק דופק פעיל, לא אמורה לסבול מצב כזה. תקשורת חופשית וביקורתית אמורה לדפוק על השולחן, ולא רק מול השחקנים הפוליטיים שלא מוצאים חן בעיניה
ובכל זאת, לא קמה תנועה ובטח שלא תנועת המונים שתאמר בקול רם וצלול: המלחמה הצודקת מוצתה, והיכולת הצבאית - ולא המדינית - להשיג את מטרותיה המוצהרות (ולא הפנטזיות להשבת ההתנחלויות ו"עידוד הגירה") הושגו אפילו די מזמן. מכאן והלאה זהו המרחב הנורא שבין ערפל סמיך למלחמת שולל של ממש, שבה נהרגים אנשים אמיתיים לגמרי, שהם הורים, בנים, אחים ונכדים של מישהו. יש להכיר בכך שככל שהלחימה מתארכת, גם מתבצעים מעשים שלא ייעשו. אומה נורמלית, חפצת חיים שהם לא רק דופק פעיל, לא אמורה לסבול מצב כזה. תקשורת חופשית וביקורתית אמורה לדפוק על השולחן, ולא רק מול השחקנים הפוליטיים שלא מוצאים חן בעיניה או להיתלות באפליית הגיוס. תוכנית סאטירה מובילה לא אמורה לצייר את הרמטכ"ל כשה תמים מול שר הביטחון, למרות שהוא שותף מלא לחוסר התוחלת. על האופוזיציה ומנהיגה (לפחות בתואר) כבר מיותר לדבר: ח"כ עידן רול הראה אתמול מה הם שווים.
"צריך להפסיק לפחד מהמילה כיבוש", אמר שר האוצר בשבוע שעבר ביחס לעזה. תנוח דעתו: כמו שזה נראה כרגע, ישראל נחלקת ברובה בין אלה שכבר שישה עשורים לא מפחדים מהמילה הזאת - לאלה שמדחיקים את קיומה והשלכותיה, גם במחירים מזעזעים. אם כבר, זאת התופעה שצריך לפחד ממנה.
